במקום לשאול מי אשם, צריך לשאול מי אחראי
במשטר דמוקרטי לא רק למדינה יש כוח, אלא גם לחברה. זו המחויבות שלנו כאזרחים לעשות ככל יכולתנו כדי לשמור על ההנחיות. שיח הזכויות עומד לרשותנו כדי לוודא שלא נדרשנו ליותר מכך. אולי כדאי שנאמץ שיח אחר, של סולידריות ומחויבות אזרחית. במקום מי אשם, כדאי לשאול מי אחראי – התשובה היא כולנו
משיח זכויות לשיח של חובות
האצבעות המופנות אל המערכת הפוליטית כאשמה במצב הכאוטי שאנחנו נמצאים בו, מופנות אליה לגמרי בצדק. זו הרוויחה את ההאשמות ביושר, כך נראה, כשלא פסחה כמעט על שום סעיף בחודשים האחרונים ב'מה לא לעשות כשיש מגיפה עולמית שלא מראה סימני דעיכה ומשבר כלכלי שלא נראה כמותו'. אנחנו מאשימים את המנהיגים הפוליטיים שלנו, שנראה שלא הפנימו לאיזה מצב אנחנו דוהרים, וכעת לא ברור אם עוד ניתן לעצור את הרכבת.
בעצם, זה כן ברור. אי אפשר. עבור המערכת הפוליטית זה מאוחר מדי. הסגר הגיע מאוחר מדי, סימני השאלה ביחס ליעילותו גבוהים מדי, ונראה שהמרחב הפוליטי איבד את הלגיטימציה שהייתה לו בגל הראשון. לאזרחים נמאס. אפשר להאשים אותם? אפשר להאשים אותנו?
למה שאוותר על הזכות שלי?
אולי השאלה מי אשם היא לא השאלה הנכונה. היא בהחלט שאלה מתבקשת, אבל לא נראה שהיא מקדמת אותנו לשום מקום, אלא להפך. התשובה לשאלה מי אשם היא – לא אנחנו, והשאלה מי מוכן לשאת באשמה היא – אף אחד, ואת ההשלכות אנחנו יכולים לראות מול עיננו – את הסגר של הגל הראשון מחליפה לנו אנרכיה (אנרכיה זו מילה קצת חזקה מדי, בואו נלך על 'שכונה'), שכל אחד עושה בה מה שבא לו. שמירה על הנחיות זה לחלשים. אם לנבחרים שלנו לא היה אכפת והגענו עד הלום – למה שלנו יהיה אכפת? למה שנוותר על מפגשים משפחתיים, על טיולים בחול המועד, על חופשה מתוכננת, למה שנתפלל בחוץ כמה שעות בחום עם מסיכה? למה שנוותר על זכויותינו?
שיח הזכויות השתלט פה על כל חלקה טובה. למה שאוותר על זכותי להתפלל אם הם לא מוותרים על זכותם להפגין? למה שאוותר על בתי הקפה או על הבריכות, אם המקוואות ובתי הכנסת נשארים פתוחים?
החיבור בין חשיבות השמירה על הזכויות לבין הרצון הישראלי שלא לצאת פראיירים, רוקנה את הסגר מכל תוכן. רוצה להגיע לאנשהו אבל לא בטוח שאפשר? תגיד שאתה בדרך להפגנה, או בדרך לעזור לחולה, או פשוט תעבור על רשימת ההחרגות בטוח תמצא דרך להסתדר. הדברים נאמרים לעיתים בהומור אבל מסתירים מאחוריהם אמירה נוקבת – אם הם לא שומרים – גם אני לא.
במקום לשאול מי אשם, תשאלו מי אחראי
אך אם נשוב לשאלה מי אשם – אולי כדאי לשקול ולהחליף אותה בשאלה: מי אחראי? והתשובה הנדושה אבל גם הנכונה היא – כולנו. בידינו לשנות את המצב.
בחודשים האחרונים אנחנו ניצבים חסרי אונים מול נגיף קטן ושוברים את הראש איך לנצח אותו. אבל חוץ מלעשות לנו את המוות בכל מובן אפשרי, הקורונה מזכירה לכולנו שלכל אחד מאיתנו יש משמעות ויכולת להשפיע לטובה. סיפורים על מי שהתעקשו לעטות מסיכה ומנעו הדבקה של רבים, שהתעקשו להקפיד על הנחיות והצילו חיים, סיפורים על עמידתם האיתנה של אנשי הרפואה ועוד רבים וטובים בתוך מערכת קורסת, אמורים היו להזכיר לכולנו שלכל אחד מאיתנו יש משמעות ויכולת להשפיע לטובה. כשעסוקים בשיח זכויות ובלא לצאת פראיירים, רואים רק את חוסר האונים מול נגיף ששיבש לנו את החיים.
שיח הזכויות הוא חלק בלתי נפרד ממשטר דמוקרטי ולא ניתן לוותר עליו. לא צריך גם. אבל אפשר, לצידו, להוסיף גם שיח נוסף של חובות, ולשאול את עצמנו – למה אני מחויב? על מה אני מוכן לוותר, ולא איזה וויתורים אני מנדב או כופה על אחרים. בהקשר של שיח שכזה, עטית מסיכה, יותר משהיא סמל עצוב לוויתור על איכות חיינו, היא סמל לאכפתיות אזרחית.
במשטר דמוקרטי לא רק למדינה יש כוח, אלא גם לחברה. זו המחויבות שלנו כאזרחים לעשות ככל יכולתנו כדי לשמור על ההנחיות. שיח הזכויות עומד לרשותנו כדי לוודא שלא נדרשנו ליותר מכך. אבל לבדו, שיח שכזה מייצר אדישות ומפורר את החברה האזרחית. בפרוס עלינו שנה חדשה, אולי כדאי שנאמץ שיח אחר, של סולידריות ומחויבות אזרחית. במקום מי אשם, כדאי לשאול מי אחראי – התשובה היא כולנו.
==
לילך בן צבי היא דוקטורנטית למחשבה פוליטית באוניברסיטת חיפה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו