בתחילת מסכת ברכות דנה הגמרא בשאלת תחילת זמן קריאת שמע של עברית. הגמרא מביאה מספר דעות של תנאים לגבי תחילת הזמן, נביא מקצתן:

"משעה שהכהנים נכנסים (או מטוהרין/זכאין) לאכול בתרומתן" (דעת תנא קמא / ר' יהושע)

"משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח" (דעת ר' חנינא)

"משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות או "רוב בני אדם נכנסים להסב" (דעת ר' מאיר או רב אחא)

במסגרת הדיון, מעלה הגמרא את השאלה המתבקשת: מדוע לא הסתפקו התנאים בתשובה הפשוטה – תחילת זמן קריאת שמע של ערבית הינו בשעת צאת הכוכבים; שהרי באופן כללי ניתן לומר כי צאת הכוכבים הינו הזמן האסטרונומי של כלל המועדים שהוזכרו.

קו מעשי ופרקטי

לעניין זמן אכילת תרומה ע"י הכוהנים, עונה הגמרא שחכמים נתנו ביטוי למועד זה בכדי ללמוד מכאן הלכה, כאגב אורחא, ולפיה הכהנים נכנסים לאכול את תרומתם בשעת צאת הכוכבים.

אך הגמרא תירצה דעה אחת ולא את שאר הזמנים שהוזכרו. עדיין לא ברור מדוע המועד שבו עני אוכל פתו במלח או המועד בו רוב בני אדם נכנסים להסב, רלוונטיים לסוגיה ההלכתית הראשונה שעולה בש"ס – תחילת זמנה של קריאת שמע של ערבית.

ניתן להסביר שהגמרא נוקטת קו מעשי ופרקטי. הגמרא, ובעקבותיה ההלכה, רוצות לתת גם לאותם החלקים בעם שאינם בקיאים בדיני תרומות ובהלכות הנוגעים לכוהנים, סימן היכר "ידידותי למשתמש" מתי תחילת זמן קריאת שמע של ערבית. כשיבוא אותו עני, מהשכבות החלשות (ויש גורסים: "המוחלשות") בחברה אשר לרוב הינו חסר מטען הלכתי, וישאל מתי הוא יכול להתחיל לקורא קריאת שמע של עברית, נוכל להדריך אותו בצורה הכי פשוטה ומוכרת לו – תחילת זמן קריאת שמע הוא הזמן בו אתה נוהג לאכול את פיתך.

כך גם לגבי רוב החברה, הנקרא כיום "מעמד הביניים". לרוב גם אלו אינם בקיאים בהלכות תרומות ומעשרות. אי לכך טרחה הגמרא להדגיש שגם להם נוכל לתת סימן היכר מובן ומוכר לכשיבואו לשאול מתי תחילת זמן קריאת שמע – נענה להם, תחילת הזמן הוא משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב או נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות.

התלמוד לכל

בגישתנו טמון מסר מאוד משמעותי לתחילת הש"ס ככלל, ולתחילת לימוד הדף היומי בפרט: התלמוד משדר כבר בתחילתו כי הוא מיועד לכל יהודי ויהודי לפי מדרגתו ורמתו, יהיה מעמדו החברתי, הכלכלי והרוחני אשר יהיה: הגמרא רלוונטית גם לאותם כוהנים "למדנים" הבקיאים בהלכה והמסוגלים להתפלפל בדיני תרומות ומעשרות; יש בכוחה לדבר גם באותה שפה גם ובמושגים אותו עני שנכנס לאכול פתו במלח מדי ערב, אשר רחוק מבקיאות הלכתית; וכן היא רלוונטית למעמד הביניים בחברה, אלו "רוב בני אדם" אשר חיים את חייהם השגרתיים.

הגמרא מייעדת את עצמה לכלל הצבורים השונים, אל כל אחד ואחד בשפתו, ועל פי המושגים המוכרים לו. בכך מאפשרת הגמרא לכל אחד להתחבר אליה ממקום אחר עם נקודת מבט משלו ובכך אולי גם להגיע בלימוד לתובנות שונות משל רעהו.

נאים הדברים להיאמר בימים אלו, בפתח הסבב החדש של לימוד הדף היומי אשר בשיעוריו זוכים להתכנס יחדיו מדי יום ביומו יהודים מכל שדרות החברה, מתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, דרך בעלי בתים העסוקים רוב היום בפרנסתם ועד לפשוטים שבחברה. בכך אנו יכולים להיווכח שאכן יש בכוחו של התלמוד הבבלי לשמש כמכנה משותף לכל רבדי החברה היהודית.