אם למישהו היה ספק בכך,יש חגים שנועדו במהותם לגברים. חגים בהם המין הגברי לוקח חלק פעיל יותר וחווה את שמחת החג הרבה יותר מאשר הנשים. חג השבועות הוא דוגמא מצוינת לכך.

לא ברור אם אכן "זו הייתה כוננת המשורר לכתחילה", שהרי על העובדה שהתורה הקדושה ניתנה על הר סיני מול עיניהם של כל בני ישראל, הן גברים והן נשים, אין אף אחד חולק.

כמו כן, גיבורת היום, הדמות הראשית בסיפור ושעל שמה נקראת המגילה היא נשית בכל רמ"ח אבריה. אם כך, איך ניכסו לעצמם הגברים את החג המיוחד הזה? איך אנחנו, "המין היפה" נדחקנו בו לקרן הזוית, שעל פי רוב נמצאת במטבח, בו אנחנו מכינים את מאכלי החלב והגבינה החגיגיים, ובזה פחות או יותר מסתכם תפקידנו בחג הזה?

הרי לא משנה באמת כמה תטרחי בערב החג מילוי ירקות בבלילת גבינות משובחות, או תשקיעי את מיטב מרצך בהמצאת מתכונים מיוחדים ומגוונים הכוללים פסטות, בצק וגבינות מלוחות, לבנות, צהובות, או כל גבינה אחרת הקיימת במקררי החנויות, עדיין יאמר בעל הבית בסיום הארוחה "שהיה טעים, אבל בכל זאת, זה לא בשר…".

לנשים יש שיעור אחד

לאחר מכן יקום למלא את מצוות היום, או יותר נכון את מצוות הלילה ויצא לכיוון בית הכנסת ללמוד את התיקון או לשמוע שיעורים מעניינים ומגוונים בנושאי הלכה ומצוות. ואת? תפרשי למיטה לבדך על מנת לאגור כוחות ליום הלא פשוט שמחכה לך למחרת.

מרגע שיתעוררו הילדים את תאלצי להכריח אותם ללכת על קצות האצבעות, לא להרעיש עם המשחקים, ולסנן אחת למספר דקות מבעד לשפתיים קפוצות: "ש…ששש.. אבא ישן", בזמן שהצדיק הפרטי שלך, שלמד כל הלילה נם את שנת הישרים שלו.

כאשר תשברי לבסוף ותצאי עם הצאצאים הרועשים לגן השעשועים, אין ספק כי תפגשי שם עוד זאטוטים רבים עם אימהות ששומרות על שנת הישרים של הבעלים שלהן, שתפרושנה לבתיהן רק כאשר תגיע שעת הארוחה.

נכונה העובדה כי לאחרונה פשט המנהג לערוך שיעורי תורה מגוונים אף לנשים צעירות ורווקות בליל החג, אך מה תעשנה נשות ישראל החסודות שכבר מלאו אחר המצווה החשובה של "פרו ורבו"? האם לא חשב אף אחד להוסיף למערך השיעורים גם הסדר "בייביסיטר" לשעת ליל?

אז אנו הנשים אכן מוקירות תודה, שבדרך כלל יש לנו שיעור אחד אחרי צהרים שמועבר על פי רוב על ידי דמות רבנית מקומית. אולם על פי רוב, מדובר בשיעור אחד ללא אפשרות בחירה, העוסק בנושא משמים, שגם אליו ניתן ללכת רק אם בן הזוג כבר ערני ובמצב מאונך המאפשר לו לשמור על הילדים.

אך צר לנו. תקראו לנו רודפות בצע. נותנים לנו אצבע,אנחנו רוצות את כל היד. אולי. אבל אנחנו רוצות יותר.

אין ספק שאנחנו זכאיות ליותר.