אל תתמכו בילדים – אבל היו נקיים מפייק ניוז

על טרור, שב"כ ושטיפת מוח

השכחה לפעמים היא תרופה ולפעמים היא בעוכרינו. ודאי לכל בר דעת כי המאבק הוא אינו טרור יהודי (עצם המושג הזה הוא כבר נסיון לשטיפת מוח) ואפילו לא הטרור הערבי המאבק הוא מאבק על הדעת. ולא צריך אירוע כזה או אחר קיצוני או פחות. זהו מהלך רב שנים ומשומן היטב בחסות טובי המוחות. התקשורת וגופים נוספים המושכים בחוטים חפצים להוביל את דעת הקהל למקום מאוד מסוים הרחק הרחק מן האמת, השלום, הבטחון והאחדות.

והמאבק הזה הוא קשה ביותר מאחר ואנו צורכים כיום מדיה בכמויות גדולות ומהלך של בירור דורש הרבה כוחות נפש ויציאה מהמוכר ומהתמכרות לסקופים ללא בסיס. שימת לב לפרטים הקטנים כמו אי השימוש הרווח בפרסומי התקשורת במילה רצח – אלא הריגה. התנחלות – ולא ישוב מיידה אבנים – ולא מחבלים. בני מיעוטים – ולא ערבים, וכן על זה הדרך.

בראיון שנעשה לפני מספר שנים אמר אבישי רביב סוכן שב"כ שהתחזה זמן רב לפעיל ימין דומיננטי כי כל מטרת פעילותו הייתה להתסיס את הנוער ותושבי יהודה ושמרון בכדי שתהא לגיטמציה ברורה לפנוי כל שטחי יהודה ושמרון. ועבודתו נעשתה במלאכת מחשבת שהרי כולנו זוכרים עד היום את יצחק רבין ראש הממשלה דאז במדי אס אס. מעשה ידיו של אבישי רביב בכבודו ובעצמו.

גם את חתונת השנאה יצר פרובוקטור

כמה שנים טובות קדימה אל פרשת דומא ומשפחת דוואבשה מגיעות שמועות על עינויי נערים במרתפי השב"כ נוצר לחץ איום ונורא על המערכת, והפלא ופלא באותו זמן הייתה חתונה של מקרוביי אותם נערים ואיזה תיזמון יש יותר טוב בכדי לעורר פרובוקציה שתרעיד את אמות הסיפים וקצת תתיר את הרצועה החונקת סביב השב"כ. מגיע אדם שעד היום הנוכחים בחתונה לא הצליחו להבין מי הוא ומאיזה צד של המקרובים הוא. מחכה לשעת כושר ושולף את תמונותיהם של משפחת דוואבשה ומכאן הכל מתגלגל נפלא. התקשורת חוגגת. השב"כ נושם לרווחה והציבור המום. והנערים? דמם הותר.

חזרה אלינו.

בימים האחרונים דוברות השב"כ עבודת קשה. אירוע "מכונן" כמו חתונת השנאה כבר לא יוכל לחזור על עצמו. אז בוא נחשוב, ראיות? אין. לחץ ציבורי? יש. מה נעשה? סרטון של ילד שורף דגל ישראל (לאחר הבימוי המקצועי בכלא עכו ושחקני תאטרון השב"כ כיצד נדע את אמיתתו של סירטון זה?) במאמר מוסגר אותי זה מדאיג שאחרי שבוע חקירות בשב"כ ללא עורך דין וחקירות קשות הממצאים היחידים הם הסירטון הזה. "המלמד על יחסיהם הקיצוני של החשודים לסמלי המדינה" (מתוך הודעה של דוברות השב"כ). במילות אחרות תראו הם כבר לא משלנו.

לאזרח הפשוט קשה להאמין שהדברים מתנהלים כך

האמת שזה לא מדאיג זה הזוי. תעצרו לחשוב על זה רגע בשכל ישר. כיצד קשורה חקירת רצח בתנאים מחפירים לדעתו או השקפתו של נער בן 15 בגיל ההתבגרות שרק בחודש האחרון חי במציאות של הלוויה אחרי הלוויה אחרי הלוויה. רבות ניתן לדון על איך מתקנים ומחברים חזרה את הנוער הזה לערכי המדינה (או לחילופין מקבלים את הלגיטימיות בלחשוב אחרת) קשה לעשות את זה כאשר הם גדלים בצל עינויים והרס וחוסר אמון מוחלט וטראומתי. ולמען האמת לא צריך להיות נער גבעות קיצוני בשביל לחוות את תחושת הלבד וחוסר האמון הקשה במערכת מספיק להיות חייל צהל, לדוגמה.

אכן, עם יד על הלב לאזרח הפשוט קשה להאמין שהדברים מתנהלים כך אבל עד לפני שבוע דיבורים על עינויים היו נשמעים כמו עוד קונספירציה משוגעת. אנו נדרשים למהלך אמיץ של ניקוי השולחן. נדרשים להבין יותר ויותר שמה שנראה הוא לאו דווקא ישנו. ושהמציאות מבעד למסך והעדשה היא לא אחרת מהיכל תמורות אחד גדול. מציאות מדומה של ממש.

כל זמן שהילדים הללו במרתפי השב"כ לא תיתכן שום חתירה לאמת וצדק והכל מוחזק כלא אמין בעליל. ואת התקשורת יש להשאיר במקומה במתוך מכשירי המסכים ותו לא.

אל תקנו את הרעל שמוכרים לכם

מה כן ניתן לעשות? צאו הקשיבו וראו במו עיניכם. יותר קל נוח ואפשרי להפנות אצבע מאשימה לילדים האלה חסרי הרסן והמשמעת. מאשר להפנות את האצבע המאשימה למערכת והממסד קשה לקחת שנים על גבי שנים של אמון מוחלט וכעת להטיל בו ספקות. אנו שוכחים ש"הטרור היהודי" החל אולי לפני כחמש שנים כמה זמן משתולל לו הטרור הערבי?!

כל קבוצה אנושית החיה בפחד וחוסר ביטחון מייצרת אנרכיה ואני שאלה לו היינו בטוחים במדינתנו היה צורך במה שקוראים לו "טרור יהודי" אני בטוח שלא! אז האצבע מופנית, שלא באשמתנו לכיוון הלא נכון.

איני מבקש שתשנו את דעתכם. זה יותר מדי לבקש לחבק את הנוער הזה ולהבין לליבו וכאבו אך לכל הפחות אל תקנו את הרעל הזה שמוכרים לכם.

אלה הילדים שלנו! לא מחבלים.

==

אלישוב הר שלום, תושב השומרון, הוא מדריך נוער בסיכון