נולדו לתוך הטרגדיה: ילדי הגירוש חוגגים בר מצווה

"זה היה בי"א בתמוז תשס"ה", מספר ל'סרוגים' איציק וזאנה, תושב נצרים לשעבר, ומתגורר כיום בעיר אריאל. "באותו שבוע  היה אמור להיות התאריך המקורי של ההתנתקות, שבהמשך נדחתה בכמה שבועות. המאבק עלה מדרגה, ומועצת יש"ע קראה לכולם להגיע לגוש. באותם ימים הגענו תכופות לביה"ח סורוקה, היו בדיקות והיו צירים. ביום הלידה הייתה התרחשות גדולה מסביב. הגוש היה סגור וכבר לא היה ניתן לחזור ישירות. באופן אבסורדי, באותו היום הגיע לבית החולים תושב נווה דקלים שנפצע מפצמ"ר. ניצלנו הזדמנות וביקרנו גם אותו".

הדרך חזרה מבית החולים כבר היתה יותר מסובכת. הימים ימי כפר מימון והאזור כולו נחסם והיה צריך לנסוע בדרכים עוקפות.

באותה התקופה הגדושה והסוערת, ארגנה משפחת וזאנה ברית לבן החדש והתכוננה להזמנת האורחים – דבר שהתברר כמשימה כמעט בלתי אפשרית לנוכח הסגר על הגוש. "לא נותנים לנו להכניס אנשים!", מספר וזאנה. "בודקים, אומרים שצריך להגיש אישור לזה ולזה. הכנו רשימה מסודרת והגשנו אותה לאישור. החיילים האחראיים התלוננו על רשימת האורחים הארוכה והציעו לנו 'לדחות את הברית ביומיים-שלושה'. הסברנו להם שאי-אפשר, זו ברית מילה. היה מאוד מורכב ועמוס, אבל בסופו של דבר כל האורחים הגיעו ונכנסו לגוש, גם אם אחרי אינספור תיאומים ובקשות".

לצד השמחה בברית המילה, עמדו הצער והדאגה מהבאות. "החיים מורכבים. יחד עם המתח, הספק והצער, החיים ממשיכים בעוצמה שלהם. התקופה הייתה טעונה ומתוחה, אבל יחד עם זאת הייתה גם הרבה רוממות רוח. הייתה הרבה הרגשה של התעלות. מעין יום כיפור. התפילות, הקשר בין האנשים. ועדיין, היה שביב תקווה בשבועות שלפני הגירוש".

הברית שחגגה משפחת וזאנה הייתה מהגדולות שידע היישוב: "בית הכנסת היה מלא בבני נוער, ממש עד אפס מקום. היו שירים מרוממים, האווירה הייתה עוצמתית. כל ההמון שהיה ביישוב השתתף".

לבנם, שחגג בר-מצווה בשבוע שעבר, בחרו איציק ואשתו את השם: צור-עמי.

"צור זה חוזק, סלע יציב. כשהכל מסביב התערער, שום דבר לא היה בטוח והמשבר היה קשה – רצינו משהו שיבטא ערכים איתנים, עמידה ברוחות הזמן. גם אבות ואימהות האומה נקראו בשם זה. ועמי, כיוון שביקשנו את זה לעם ישראל. שנהיה עם של צורים".

לאחר הגירוש התיישבו חצי ממשפחות היישוב נצרים באריאל, ובתוכם משפחת וזאנה. באריאל, קיבלה הקהילה את השם נצר-אריאל, והקימה גרעין שיזם פרוייקטים התנדבותיים רבים ומשמעותיים ברחבי העיר. לאחרונה חגגו בני הקהילה בר מצווה לילד שאת הברית שלו זוכרים כולם היטב.

"זה היה סוג של אירוע מכונן. כולם בקהילה זוכרים את הברית שלו. הילד גדל, ואנחנו מרגישים שכולנו גדלנו יחד איתו. עברנו משברים, ואיתם קיבלנו כוחות ותובנות. אנחנו מרגישים שגם כל עם ישראל גדל והתבגר מאז. ההתנתקות הייתה מהלך מאוד שטחי – קשה אז בורחים. מאז אנחנו רואים הרבה יותר חיבור לשורשים ולערכים בעם ישראל, בכל הרבדים. הרגשה שכולנו בתוך חברה שהתבגרה, ומבינה דברים יותר מורכבים ועמוקים".

נטע אטינגר, גם היא תושבת אריאל, חגגה לאחרונה בת-מצווה. לאחר הגירוש, הגיעה הקהילה למעונות האוניברסיטה באריאל, אך הייתה צריכה לפנות אותם לקראת תחילת השנה ולכן המשיכו להתגורר בקרני שומרון. כשמתחם הקרוואנים באריאל היה מוכן משפחת אטינגר הייתה בין המשפחות הראשונות להיכנס לקרוואן,  עקב הולדתה הצפויה של נטע.

אריאל, אביה של נטע, מספר: "זו הייתה הלידה הראשונה בקהילה באריאל. החלטנו על השם נטע – במשמעות של נטיעה, בעקבות העקירה והוספנו לה את השם אחווה. המשמעות היא שאנחנו ניטעים באריאל ומשקיעים באחווה. משקיעים בחיבור ובקשר באוכלוסייה בתוך ומחוץ לקהילה".

לפני חודש חגגה נטע בת מצווה, וגם היא מסמלת בדרכה את המשמעות של הצמיחה מתוך השבר. "אנחנו משתדלים לתרום את חלקנו גם כן בפעילות בעיר. את הולדתה של נטע ראינו כשמחה של התחדשות אחרי המשבר שעברנו. יש המשך של צמיחה, אפשר לקום מחדש ולהמשיך הלאה ולפעול".

בימים אלה פונים חברי הקהילה לציבור הרחב ומבקש את תמיכתו בפרוייקט מימון ההמונים שהקימו לטובת המשך קיומם של הפרוייקטים שהקימו בעיר אריאל. הדף הוקם באתר GiveBack בשם: "ממשיכים את רוח נצרים", ונותרו עוד 17 יום לסיומו.

בין הפרוייקטים הרבים שהקימה הקהילה, שצמחה מתוך השבר, ישנו מועדון גמלאים יומי, גמ"ח מזון, סיוע לנוער בסיכון, מרכז משפחה, מרכז התנדבותי ששואב מתנדבים מרחבי העיר ויישובי האזור ומצוות אותם לצרכי רווחה וחינוך ועוד.

"אנחנו מקבלים פידבקים חמים מהאנשים בעיר", מספר איציק וזאנה. "לא אחת נשמעת אמירה: 'אתם לא יודעים מה זה עושה לנו שבאתם לכאן'. הרבה תגובות חמות, הרבה  חיבור. אנחנו ממש מרגישים חלק מתהליך חשוב שקורה בעמ"י, ולנו יש חלק".