בגל העלייה המבורך מארצות חבר העמים, עלו לארץ כשלש מאות אלף עולים שאינם יהודים על פי ההלכה, זכאי שבות על פי החוק.

המספר הזה עם עליות וירידות קלות, מלווה אותנו מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. השינוי הוא לא במספר אלא בכלולים בקבוצה זו – גילם הולך ונעשה צעיר, ושפתם היא יותר ויותר עברית. יותר ילידי הארץ ופחות עולים.

היום ובעוצמה גוברת והולכת בעתיד, קבוצה זו תמצא עצמה כלואה במילכוד חברתי/הלכתי, יחד עם שאר העם היושב בציון. הכרה בחוק של נישואין אזרחיים ('ברית זוגיות') בינם לבין עצמם או עם בני זוג יהודים על פי ההלכה תיתקל בהתנגדות עזה. כל נסיון שינוי בחוק נישואין וגירושין לקראת מגמה כזו יהיה עילה למלחמה חברתית קשה.

אפשרות של 'דיפוזיה' איטית והיטמעות עם הזמן לא תתאפשר לאור ספרי יוחסין שייפתחו עם זיהוי התופעה, ותהווה גם אסון הלכתי לפחות עד ימות המשיח שאולי יוכל לתת פתרון לטמיעה זו. בין כך ובין כך תתפתח התבוללות פנים ארצית.

המחמירים מקלים והמקלים מחמירים

כבר היום שיעור נישואי התערובת בארץ עלה פי עשר בשנים האחרונות, למגינת ליבם של רוב אזרחי המדינה. הגיור על פי ההלכה הוא אופציה רצויה ויחידה 'לשבור את החבית ולהציל את יינה'. אלא שגם הוא עם כל השמחה על כל נשמה ועם כל מסירות הנפש של העוסקים בתחום – כטיפה בים.

בכינוסים ועימותים הנערכים בנושא, ינסה המנחה לשוות לוויכוח האקטואלי גוון עתיק כגון : 'המחלוקת סביב הגיור בימינו כמוה כמחלוקת שבין הלל ושמאי, בין הגישה המחמירה למקילה' וכו'. המיתוס הזה, מאפשר לנו בנוחות רבה לפלג את המחלוקת ההלכתית והציבורית בין 'הללים' מקילים ורגישים ומקרבים לבין 'שמאים' קפדנים קשוחים ודוחים. הנוחות הזו מטעה.

הגרים של הלל ושמאי אינם הגרים שאותם אנו פוגשים היום בכיתות לימודי היהדות ולא בכיתות 'נתיב' בצה"ל. הם אינם נכרים העוברים אחורי בית הכנסת ושומעים פסוקי תורה מפה ומשם. הם בנים ונכדים לעם היהודי שהיה למרמס פיזי ורוחני בתפוצות גלותו.

הם אינם מבקשים להתגייר 'על רגל אחת' – העובדה שרבים מהנכנסים לתהליך לוקחים לעצמם זמן ממושך להחלטה תעיד על כך; הם אינם מקבלים תורה שבכתב ודוחים את זו שבעל פה- בכל שנותיי בבית הדין לא נתקלתי ולו בגר אחד שאמר כך; הם אינם מבקשים להיות כהנים גדולים, כי את כל מה שהחברה יכולה לתת להם, כולל שררה למעוניינים- כבר יש להם בלאו הכי.

כיום גם שמאי היה מקבל את הגרים המבקשים להצטרף לעם ישראל, עם אמת הבניין שלו, ובסבר פנים יפות. כיום הקלות בגיור הן חומרא גדולה בקדושת איסור נישואי תערובת בישראל.

ויכוח הלכתי חוצה מגזרים

גם הניסיון לקשור את הויכוח ההלכתי למחלוקת שבין החרדים ל'לאומיים' אינו מדוייק. מבין הדיינים המכהנים כיום בבתי הדין לגיור ומבין רבני הציבור החרדי והדתי לאומי, ימצאו מחמירים ומקילים, רגישים ואטומים.

חבר בית הדין הרבני הגדול הרב שרמן,למשל, שפסל את כל גיורי בתי הדין לגיור, מעיד על עצמו כמי שאומר הלל ביום העצמאות ותפילה לשלום המדינה, עם היותו תלמיד מובהק של הרב אלישיב. האם הדיינים מבית הדין הרבני בתל אביב שביטלו את פסה"ד שלו הם כולם חניכי הישיבות הציוניות? לאו דוקא.

הויכוח ההלכתי חוצה גבולות ומיגזרים. הויכוח ההלכתי הטהור גם אם לא יוכרע יאפשר גיור כהלכה כמו בכל תחום הלכתי. מחלוקות תמיד היו ויהיו ועדיין עם ישראל חי לאור ההלכה. אך שניים הם המונעים את השיפור בתחום הגיור במסגרת ההלכה והממלכה: הויכוח הציבורי הגלוי שבא לידי ביטוי בפסילת תלמידי חכמים וההפחדה האלימה המנכסת לעצמה ורק לעצמה את ההלכה והמשפיעה על מערכת הגיור בכל הרמות ודרגי הסמכות.

דוגמת הרב עטיה שחירף וגידף את מורי ורבי הרב חיים דרוקמן שליט"א, או דוגמת מסע ההפחדות לנותני ההסכמה לספרו של ח"כ הרב אמסלם בנושא הגיור שלא התיישר על פי הפסיקה המחמירה, והמתקפה על הרב עובדיה יוסף שליט"א בפסיקתו על הגיורים בצה"ל והשפלתו בעקבותיה (עצם העובדה שנזקקו לפסיקה של הרב עובדיה יוסף מעידה על הפחד כאלף עדים).

הגורם הנוסף הוא ההסכמים הקואליציוניים. כל מפלגה בתורה 'מוכרת' את נושאי הדת במדינה למפלגות חרדיות המחשקות כל יוזמה בתחום, תמורת שקט בתחום המדיני והבטחוני. והשיתוק חוגג.

כמו בתחומים רבים אחרים, ההלכה והממלכה חייבות לשלב ידיים ולהתעשת. אם הפחד וחשבונות הקואליציה ישתקו את ההלכה והממלכה, רווח והצלה ל(שאינם) יהודים יעמוד ממקום אחר, שאין בו לא רווח ולא הצלה.

מה שלא יעשה המקווה, יעשה הים, ומי המקווה הרגועים עדיפים עשרת מונים על משברי הצונאמי.

==

הרב חיים אירם הוא מרכז נושא "הלכות גירות" בבית מורשה המיועד לרבני שכונות ורבני קהילות.

הערב בשעה 18:00 יתקיים כנס הסיום של התכנית בבית מורשה בירושלים, בהשתתפות שר המשפטים יעקב נאמן, יו"ר הקואליציה ח"כ זאב אלקין, פרופ' בנימין איש שלום-נשיא בית מורשה והרב חיים אירם ראש בית המדרש.