כשלמדתי פרסום, הדבר העיקרי שפימפמו לנו היה "אם תביאו תובנה מדויקת, משהו שיגרום לצופה לומר "וואלה, זה ממש ככה!"- עשיתם כבר 90% מהעבודה. עכשיו רק נשאר לחשוב על אלף ואחת דרכים להעביר את המסר ויש לכם אחלה קמפיין".
הרעיון שבבסיס הסרט בייבי בוס הוא תובנה מדויקת שכזו. הסרט, המבוסס על רב המכר מאת מרלה פרזיי, לוקח תופעה מוכרת ורווחת בכל התרבויות, ומעיף אותה לכיוונים מופרעים ומשעשעים במיוחד. לא משנה אם אתה יהודי, מוסלמי, נורווגי או יפני, חנון על או גיבור על- ברגע שתינוק חדש מגיח לאוויר העולם ומגיע הביתה הוא יסובב את כולם על האצבע הקטנה. הוא יבכה, יצרח, יפלוט, ינשוך, ישחרר ריחות מגוונים לאוויר העולם – וכולם ירוצו אחריו לנקות, להרגיע ולחייך תוך כדי. הכל, אבל הכל בשביל התינוקי חמודי בונובוני.
יוצרי הסרט התבססו על תמונת המציאות הזו ולקחו אותה לאקסטרים- איך נראה עולם בו התינוק באמת בוס ולא רק כקלישאה? מכאן, באמת שרק השמיים הם הגבול לטירוף ולהומור שיקח את התובנה הזו ויעיף לנו את הסכך (או יגעיל לנו את הכלים, יקווצ'ץ' לנו את הקניידלעך ויגנוב לנו את האפיקומן, אם לנסות להיות רלוונטי לפסח).
אז איך למרות תובנה מבריקה שכזו יצא בסוף סרט פרווה למהדרין? באמת שאין לי מושג.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים