כשראיתי לראשונה את הטריילר של "הגיבורים של בוסטון", האינסטינקט הראשוני שלי היה תגובה פבלובית ישראלית טיפוסית  "האמריקאים האלה… פיגוענוצ'יק עם בקושי 3 הרוגים  פעם בכמה שנים והם עפים על עצמם עם סרט קיטשי הירואי, גאאאאד…".

תגובה די צינית ואולי גם לא ראויה, אבל כשחיים במציאות הישראלית של פיגוע כל יומיים, קצת קשה לקחת ברצינות סרט שכזה.  וואלה אם גם אצלנו הקצב היה סרט לפיגוע, לבמאי הסרטים בציון לא היה זמן לנשום…

ובכל זאת הלכתי לצפות בסרט, ולו מתוך סקרנות כמה זמן יקח לי להקיא כתוצאה מרמות קיטשיות מסוכנות במחזור הדם.

והאמת שהופתעתי. לא בכל יום  מצליח במאי אמריקאי לספר סיפור על התמודדות מול טרור ולא לגלוש – שלא לומר לשקוע עד צוואר –  בפטריוטיות מוגזמת ודביקה. הגיבורים של בוסטון מצליח לתאר את השתלשלות הענייניים של הפיגוע שהתרחש במרתון בוסטון בשנת 2013, בלי לקחת את הסרט למחוזות ה "שיואו, בואו נעוף על עצמנו, אנחנו האומה הכי מוארת, נהדרת ומקסימה ויש לנו כאלה אזרחים פטריוטים שבא פשוט לאכול אותם", הכה מוכרים מסרטים אמריקאים קודמים.

אם הסרט היה יוצא לפני שנה, לפחות היה לנו את העונג הישראלי ללגלג על האמריקאים הדבילים האלה שעם כל הצבא האדיר שלהם חיפשו במשך ימים את המפגעים, אבל אז בא המחבל מפיגוע הירי בדיזנגוף בינואר 2016, הכניס את ישראל למרדף של שבוע ימים, ולקח לנו  גם את הנחת הזאת. המנוול.