הגיבורים של בוסטון: לא נופל במלכודת הקיטישיות • ביקורת סרטים

הגיבורים של בוסטון

מרתון בוסטון, המתקיים החל משנת 1897, הוא מרוץ המרתון הוותיק ביותר בעולם. הריצה מתקיימת באופן מסורתי ביום הפטריוטים – שהוא יום חג במדינה שאף ישראלי לא יכול לבטא את שמה כיאות: מסצו'סטס. המרתון מושך אליו כל שנה מאות אלפי משתתפים, צופים מקומיים ותיירים. שני האחים טמרלן ודז'וחר צרנייב, המחבלים המוסלמים-צ'צ'נים שביצעו את מתקפת הטרור, ידעו בדיוק היכן לפגע כדי לפגוע בבטן הרכה של האמריקאים.

טומי סונדרס (מארק וולברג) הוא סמל משטרה מוכשר שלא תמיד שולט במזגו. לאחר תקרית בה היכה עמית לעבודה הוא מוצא את עצמו ב"עונש" כשוטר פשוט מן השורה המאבטח את מרתון בוסטון. מה שהיה אמור להיות היום האחרון בסדרת החינוך שלו, הופך להיות הפיגוע הגדול ביותר על אדמת ארצות הברית מאז אסון התאומים, וסונדרס הוותיק שמכיר כל פינה בעיר, מוצא עצמו בלב ההתרחשות המדממת.

לאחר ההלם הראשוני מהפיגוע, ולאחר שסונדרס ושאר כוחות הביטחון וההצלה מפנים את מאות הפצועים, מתחילה עבודת נמלים של שיחזור, איסוף ראיות וחקירה על מנת למצוא את האחראים לפיגוע ולשים עליהם יד לפני שיספיקו להכות שנית. במשך עשרות שעות מנהלים הכוחות מרדף חסר תקדים בהיקפו (כ-10,000 אנשי ביטחון נטלו חלק במבצע), לצד תחקור בני משפחת המפגעים, בניסיון להיכנס לראשם ולהבין מה הם מתכננים.

מה שמאוד אהבתי בסרט הוא שבניגוד לכל אינסטינקט אמריקאי בסיסי, אין בו גיבור על. מתחילתו ועד סופו הסרט עוקב אחר מספר דמויות שנטלו חלק משמעותי, בצורה זו או אחרת, במאורעות אירוע הטרור. הזוג שבא לחגוג במרתון, סוכן אף בי איי משופשף, בחור סיני חנון וביישן שמתגלה כקשוח לא קטן ברגע האמת, שני הטרוריסטיים וכמה דמויות נוספות, מתהווים לכדי פסיפס אנושי מגוון שמצליח לשקף ולהקיף את מימדי המאורע מכמה זוויות שונות. המרדף והמצוד הם המוקד, אך לא רק הם, וטוב שכך.

מושל העיר, מפכ"ל המשטרה וכוחות הביטחון על שלל תפקידיהם, לא מוצגים כגיבורי על מבריקים וחסיני כדורים. הם בוכים, טועים, לא תמיד שולטים בעצביהם ברגעי משבר ומתקשים להתמודד עם מראות הזוועה. דווקא התמונה הראליסטית והאנושית הזו מעניקה אמינות לדמויות ולמאורעות, ומזכירה כי מדובר באירוע אמיתי ולא בפרי הדמיון. לצד הגיבורים מכורח תפקידם, מתגלה גבורתם של האנשים הפשוטים – ההוא שחילץ את התינוק, זאת שהניחה חוסם עורקים, הגמלאי העירני שדיווח למשטרה על דמות חשודה – שמגלים בשעת הצורך תושייה ואנושיות.

טכניקה קולנועית נוספת שמוסיפה לאמינות ולאותנטיות התיעוד, היא שילוב קטעי ארכיון אמיתיים מהאירוע עצמו בתוך הסרט, עד שלפעמים לא ברור אם אלו צילומי אמת או קטעים מבוימים.

מי שבכל זאת חייב כמה קטעי קיטש מאולצים לרפואה ימצא כמה פניני חכמה בסגנון "זאת מלחמה של אהבה בשנאה. לא משנה כמה חזק נרדוף או כמה מהם נהרוג, רק אהבה גדולה יותר תנצח בסוף, רק אהבה", אני אישית פחות אוהב, זה עושה לי טעם של "בצלם" בפה.

לצד סיפור המעשה, הסרט לא מאכזב גם בגזרת האקשן – קרב יריות סוער בלב שכונה מיושבת, מרדפי מכוניות וסריקות מבית לבית, אלו ועוד מצליחים להחזיק עלילה מרתקת ומותחת לאורכו של הסרט.

למרות כל זאת לא יצאתי מהסרט עם אורות גבוהים או התפעלות מיוחדת. מדובר בדרמת אקשן טובה, אך לא כזאת שאמורה לגרום לכם לרוץ לבית הקולנוע הקרוב. איכותו של הסרט נעוצה בכך שהוא מביא את הסיפור בפרופורציות הנכונות שלו, דבר שלא מובן מאליו בתקופתנו המתלהבת שמחפשת תמיד את גיבור היום שלא היסס לרגע ופעל ללא רבב- הרי צריך למרוח פרצוף של מישהו על העמוד הראשי של עיתון הבוקר.

אגב, אנצל הזדמנות זו להסביר שהציון "פרווה" משמעו סרט סבבה. ממש כמו קינוח פרווה – לא מעולה, לא טירוף, אבל סבבה לגמרי.