פרשת הרב מוטי אלון, פרשת הרב מהצפון וכעת גם פרשת הניאוף המסעירה את הר ברכה, כנראה לא ממש מדאיגות את ראשי הציונות הדתית. בעוד שמכל עבר אנו שומעים על קריאה לחברי הבית היהודי, גם מצד רבנים, לעשות הכל בכדי למנוע את פינוי היישוב עמונה בחודש דצמבר הקרוב, קולם של רוב מנהיגי הציבור הדתי לאומי נאלם כאשר מדובר בפרשות בעלות אופי מיני הקורות בציבור הסרוג.

לא ברור מה גורם לרבנים אשר זועקים, ובצדק, על החרפה בהקמת רחבה שווינית בכותל המערבי, למלא פיהם מים כאשר מדובר באחת התופעות המדאיגות ביותר שהולכת ונגלית למול עינינו ביתר שאת בחודשים הקרובים ואף מסכנת את ערכי שלמות המשפחה.

לא אכחד, אי אפשר להתעלם מהפעילות של נשים ושל הארגונים הרבים הפועלים במגזר למען נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אך אליה וקוץ בה; ככל שגובר קולן של הפעילות נגד התופעה כך שתיקתן של הרבנים מהדהדת עוד יותר בחלל האוויר.

במשך שנים רבות הציבור הדתי לאומי הואשם כי בסולם סדר העדיפויות שלו ארץ ישראל נמצאת הרבה לפני תורת ישראל. מספר הקריאות לפרק את הממשלה לקראת גירוש יהודים מעל אדמתם עולה בכמה מונים על מספר המקרים בהן צפו הקריאות לפרק את הממשלה על פגיעה בכל הנוגע לנושאי דת ומדינה. עם השנים, בצדק או שלא בצדק, הציבור הדתי לאומי השלים עם "ההאשמה" הזאת, אך כעת הוא יצטרך להתמודד עם האשמה קשה לא פחות, ובעיני רבים אפילו הרבה יותר; האם שלמות הארץ גוברת על ערכי שלמות המשפחה? הרי אינספור סערות התעוררו בשנים האחרונות בעקבות אמירות של רבנים מהציונות הדתית נגד הקהילה הלהט"בית, ועשרות כנסים נערכו בכדי להזהיר מכניסת הרפורמה ליהדות, כמה כנסים כאלה אתם זוכרים שנערכו בכדי להגן על שלמות המשפחה? אחד, שניים?

קשה מאוד לדעת מה בדיוק הציבור הדתי לאומי צריך לעשות וכיצד להתנהל בכל הנוגע לפרשות החמורות שנחשפו לאחרונה, אך אין ספק שהשלב הראשון הוא שמנהיגי הציבור ורבניו ישמיעו קול.