הגרי"ד סולובייצ'יק: לא צריכים עוגב בבית כנסת

הקדמה מאת הרב ברוך אפרתי

בשבוע שעבר ביקר אחד ממחדשי הרבנות הליברלית בישראל, במניין שאיננו הלכתי, ואת רשמיו מביקורו באותו מקום הוא פרסם ברבים, בהתלהבות גדולה מהחוויה הרוחנית, ואף השווה אותה לישיבות שלנו. הוא תאר בשבח את האוירה הרוחנית שם, ואף הדגיש בדבריו את הדומיננטיות של החוויה ואת הדבקות שחש תוך כדי שנהגו שלא כדין וכנגד מנהגי ישראל.

בנוסף, אנו עוקבים בכאב אחר התחזקות התנועה הרפורמית בישראל, במאבק הכותל ובנסיונם לקבל הכרה מזה שנים.

עקב זאת, אני מבקש להזכיר לציבור את דברי הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל, בדרשתו בועדת הרבנים של אמריקה, בהתייחסו בדיוק לשורש השלילי הזה.

דבריו של גאון זה ראויים להשמע כפליים כיום, עקב הבלבול והנפילה שרבים מאיתנו חווים בשל הדגשת החוויה והשינוי, על חשבון הנאמנות להלכה ולמנהגי ישראל שבכל הדורות.  המחשבה שהחוויה עיקר וההלכה טפל – הרי היא אם כל חטאת בימינו, בהיותה עובדת את האדם ותחושותיו ולא את ד' אשר קדשנו במצוותיו וציוונו.

הדברים הבאים תורגמו מתוך דרשה לפרשת קרח שנאמרה בועידת הרבנים של אמריקה בשנת תשל"ה (75'). באותו זמן היה רצון של גורמים ליברלים באורתודוכסיה המודרנית בארה"ב לשנות מנהגים והלכות כך שיתאימו לרוח הזמן, והרצון להדגיש את החוויה הדתית על פני החובה הדתית. דברי הגרי"ד מחדדים את ההבדל העמוק בין החוויה האנושית העומדת בבסיס ההווי הרפורמי, לבין הצו האלוקי העומד בבסיס התורה שלנו.

ההלכה המדויקת והחוויה הדתית/ הגרי"ד סולובייצ'יק

הם אומרים – ומן הסתם שמעתם זאת לעתים קרובות – "רחמנא ליבא בעי". אלוקים מעוניין בלב, בעולם הפנימי העצום. אמונה באופן יסודי, היא חוויה פנימית. האדם – הם אומרים – פוגש את האלוקים בנבכי אישיותו המסתוריים. חוויית האלוקים הינה חוויה דינמית, אמיצה, ססגונית, שפורצת את המעטפת החיצונית של האישיות האנושית ונהפכת למעשים אובייקטיביים, לפעולה.

זו התיאוריה, הפילוסופיה של דתיות סובייקטיבית, שהיא מאד פופולרית היום בארה"ב ומוכרת בשם המסחרי: אקזיסטנציאליזם, אקזיסטנציאליזם דתי. בקצרה, הם אומרים שהמצוות מממשות מצב רוח פנימי, חיפוש רוחני, רגש מוצפן של שמחה או עצב. המצוות אמורות לשקף חוויה פנימית. המצוות לפי דבריהם, הנן מקבילות חיצוניות לסדר החוויתי, כל חוויה יש לה מקבילה חיצונית בצורת פעולה.

אם תיאוריה זו נכונה – הם טוענים – או אז המצוות מוכרחות להתאים למצב הרוח שאותו הן אמורות לבטא בצורה היעילה ביותר. על-כן המצוות מוכרחות להזדקק לאופני הבטוי המתאימים ביותר לשקף את החוויה הפנימית. והם טוענים: 'למדנים' אלו, החיים בעולם של מופשטות, אינם יכולים לכוון אל הכח-הגואל של המצוות. רק גישת Common sense מסוגלת להעריך את הכח המרפא של כל מצוה, ולנצלו באופן היעיל ביותר.

קרח אמר למשה: פתיל התכלת מיועד להיות תזכורת, להביאנו להרהר בדבר מסויים: במרחק, באינסופיות, בקשר הרזי שבין ים כחול ושמים כחולים… למה נחוץ להגביל סמליות זאת לפתיל? למה לא להרחיבה לכל הבגד?! מנקודת הראות של 'הלכה על-פי Common sense' – קרח צדק! גלימה תכולה יפהפיה מסוגלת להשאיר רושם אדיר על האדם, יותר מאשר פתיל אחד.

אני מסכים עם המבוא לתיאוריה זו, ורק עם המבוא. ישנם שני קווים מקבילים ביהדות: האובייקטיבי והסובייקטיבי. יהדות, לפי דעתי, כלולה משני ענינים: משמעת אלוקית, קרא לזה 'שלחן-ערוך' או כל שם אחר; וקשר האהבה האדיר שבין סופיות ואינסופיות – בין אדם וד'. יש לנו מגילה בתנ"ך שעוסקת באופן בלעדי בקשר אהבה אדיר זה: כוונתי לשיר השירים. גם מעשה גם חוויה, המאוחדים בצורה בלתי ניתנת לחלוקה. המעשה בלי החוויה הינו מעשה בלתי-מוגמר, אין ספק בכך. מה שאני אומר בהקשר זה הוא נכון גם מבחינת חשיבה הלכתית מדוקדקת.

לומר שהיהדות בנויה בסדר כפול: סדר חיצוני של מעשה, של פעולות או משמעת לפקודות אלוקיות; וסדר פנימי חווייתי, הרגשה פנימית של אהבת הקב"ה, אהבת ד' – זה קל מאד. השאלה היא – האם ההלכה מודעת לרגעים חווייתיים? כוונתי – איך בדיוק אפשר להוכיח שההלכה מתעניינת בהרגשת החוויה? התשובה היא שמצוות מסוימות אכן כוללות חוויה – ואינני מתייחס רק למצות אהבת ד' ולמצות אהבת הרֵע. אני מתייחס למצוות מעשיות, כגון מצות 'קריאת-שמע'.

מצות 'קריאת-שמע', על אף שהיא מזוהה בדייקנות כאמירת טקסט קבוע וסטנדרטי, מכל מקום קיום המצוה הוא קיום בלב, הוא חוויה. וכן הוא בנוגע לתפילה, עבודה שבלב, וכן מן-הסתם בנוגע לאבלות, וכן בנוגע לשמחת יום טוב. על אף דרישות ההלכה לאמירת טקסט אחיד או לשמירת מעשים חיצוניים, המצוות – כגון תפילה, קריאת-שמע, אבלות – מתגשמות במימוש חוויה פנימית. במלים אחרות: אפילו ההלכה הפורמלית המופשטת מכירה בחוויה כחלק חשוב במעשה הדתי.

החוויה מפרשת את המעשה

אבל, וכאן אנו מגיעים לגבול – החוויה הדתית אינה הענין העיקרי, היא משנית. לעולם אסור שנקודת המוצא תהיה החוויה הפנימית-סובייקטיבית, ולא משנה כמה גואלת היא חוויה זו, לא משנה כמה צבעונית היא, כמה כח ריפוי יש בה, כמה עצום הוא הרושם שהחוויה עושה על אישיותו הקשוחה של אדם. לעולם אסור לה להיות נקודת המוצא. נקודת המוצא חייבת תמיד להיות המעשה החיצוני האובייקטיבי. זה האחרון, המעשה האובייקטיבי, אינו מייצג או מפרש באופן סימבולי את החוויה. כאן הם טועים, ההפך הוא האמת! החוויה מפרשת את המעשה!!

ישנן מגוון סיבות המצדיקות את התיזה שלנו ביחס לעליונות המעשה על הרגש, עליונות המציאות הדתית המוצקה על הרגש. הסיבה הראשונה היא: הרגש הדתי הינו בר-תמורה, הפכפך וחולף, כמו כל רגש אחר. שנית: כל יחיד חווה את מפגשו עם האלוקים-אדם-עולם בצורה דתית באופן מיוחד. לו המעשה הדתי היה צריך להתאים את עצמו לרגשותיו הפנימיים של האדם, היינו צריכים להמציא טקס המשתנה תמיד. כי מה שמהוה היום ביטוי הולם – יהפוך עד מחר למיושן. מה שמתאים לי – אינו מתאים לשכני. לו החוויה הדתית הייתה נקודת המוצא, והמעשה הדתי מחויב היה להתאים לחוויה – אזי היה מתקיים מגוון של מעשים סימבוליים. לא יכולנו לדבר על עבודת-ד' אחידה. עבודה כזו המשתנה תמיד, היא אלילית ביסודה. מעניין מה שכותב רש"י בפרשת קרח: 'אמר משה לקרח: עובדי כוכבים יש להם אלוהות הרבה, כהנים הרבה ועבודות הרבה. אנו יש לנו א-ל אחד, כהן אחד ועבודה אחת'. עבודה מוניסטית הינה קבועה, ואינה חשופה לרוחות שינוי.

ישנה עוד סיבה להענקת עדיפות למעשה על החוויה: זה פשוט בלתי אפשרי לקבוע מהו-מה ומיהו-מי. לעולם איננו מסוגלים לקבוע מהי חוויה דתית, ובניגוד גמור לכך – מהי חוויה חילונית תאוותנית. אנחנו מכירים הרבה רגשות לא-דתיים, רגשות נהנתניים אשר להם כח עצום. הם היפנוטיים, ובמבט ראשוני הם 'גואלים'. אדם יכול בקלות לבלבל בין דחף דתי ובין דחף האהבה. המרת כמיהה דתית אקסטטית בערגה האסתטית של האמן – היא בהחלט דבר נפוץ. ישנן תכונות משותפות לשתיהן: החיפוש אחר הרוממות והאינסופיות טיפוסי לחוויית היופי ולחוויה הדתית.

החלפת רגשות דתיים ברגשות חילוניים הינה שוב שיטה אלילית. עובדי האלילים בעולם העתיק היו מתמכרים לטקסים היפנוטיים הוללים ובטעות זיהו בהם חוויה דתית. התורה אסרה הכנסת מנהגים אליליים למעשה עבודת ד'. "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני – לא תעשה כן לד' אלוקיך". התורה התכוונה בדיוק לאותן חוויות אליליות נהנתניות, משתוללות חסרות-עכבה אשר השתתפו בהן עובדי האלילים וערבבו בינן ובין החוויה הדתית.

הרעיון לפיו ניתן לעורר את התודעה הדתית, על ידי הפגשתה עם ההיפנוזה רבת העוצמה של החוויה האסתטית, כגון מוסיקה, אמנויות פלסטיות, אדריכלות – הוא ענין זר ליהדות ההלכתית. לדוגמה: קחו את כלי העוגב – מה תפקידו של העוגב? העוגב משרת מטרה: להכין מצב רוח. העוגב אינו מכין מצב רוח דתי, שהרי העוגב עצמו אינו כלי של החוויה הדתית, אלא של החוויה האמנותית. אלא שמשתמשים בחוויה אמנותית, כדי לרצף את הדרך איכשהו למצב רוח דתי. מצב הרוח הדתי לעולם לא יבוא! מפני שהדרך מרופדת בחוויה אסתטית. אותו הדבר אם תרקוד – הריקוד אולי יעורר אותך באופן אישי כמובן, כי זה ממריץ, הקצב בעצמו משכר – אך כל הקצב שבריקוד הוא חוויה של חול. זו לא חוויה דתית! זו חוויה אסתטית. הנך מצפה שהחוויה האסתטית תכין את הדרך לחוויה דתית שתבוא בעקבותיה? – זה לעולם לא יקרה!! זוהי באופן בסיסי אליליות.

לדעתי, זו הסיבה האמיתית לאי הכנסתו של העוגב לתפילה. היהדות רצתה שהחוויה הדתית תיוולד בעולם משלה, ולא שהיא תומרץ או תתעורר על ידי חוויה נהנתנית חילונית שגרתית. ועוד – שאם נשתמש בחווית האהבה בתור ממריץ – ביהדות זה נעשה תועבה כמובן, זו אליליות "פר-אקסלאנס". החוויה הדתית נולדת בתוך ההכרה הדתית, לא תחת לחץ של נטיות פיזיולוגיות חושניות, ואפילו לא על ידי צרכים רוחניים של האישיות האנושית, כגון הצורך ליופי. לאותה מטרה שימשה האדריכלות של הקתדרלות בימי הביניים, ביחוד הסגנון הגוֹתִי. כל מי שמכיר את ספרו של שפנגלר על השקיעה של מיטב העולם – המערב, יודע שהוא מפרש שהחוויה הגותית, הקתדרלה הגותית, רצתה לעורר באדם את חווית האינסוף, של אין-גבול, של חיפוש, חיפוש אל תוך השמים- והוא צודק בזה. כמובן, יתכן שזה באמת יגרום חוויה כזאת, ייצור חיפוש כזה – אך זהו חיפוש אמנותי, זה אינו חיפוש דתי. להמיר חיפוש אמנותי בחיפוש דתי – זו אליליות.

אתם יודעים היטב, לא הייתה אדריכלות של בתי כנסת – ואל תשימו לב למה שאנשים מדברים היום על 'אדריכלות של בתי כנסת', מעולם לא היה איכפת לנו מזה. בית הכנסת היהודי היה בית פשוט. מעולם לא השתדלנו להשפיע על היהודי ע"י הבאתו אל תוך סביבה המרמזת על סדר טרנסצנדנטלי, או על 'עולם הבאיות'. מעולם לא השתדלנו לעשות את זה, הקתולים כן. כל ה'מיסה', המוסיקה, האדריכלות, הכל מותאם לאותה מטרה: לעורר באדם חוויה אקסטטית, שנפתחת ע"י גירוי זה – והמתפלל יתעורר גם לחוויה דתית – וזו טעות מוחלטת! החוויה הדתית הינה אוטונומית, חופשית ומקורית, נעה לפי הקצב שלה ובתוך מסלול מיוחד משלה.

לרקוד כדי להתפלל זה מעשה חסר תועלת

חוויה עצמאית כזו באה בעקבות העשייה, ולא קודם לה. להתפלל – ואחרי התפילה להשתלב בריקוד או בשיר – זה בסדר. אבל לרקוד כדי להתפלל זה מעשה חסר תועלת, כך האדם לעולם לא יתפלל. היהדות ציפתה שהחוויה הדתית תבוא בעקבות המעשה הדתי. הרומנטיקה האדירה באה בעקבות המשמעת האלוקית, ולא להפך. משה אמר שכשאדם מקיים מצות ציצית, אז יתכן שמבט אחד אל פתיל התכלת יצור בו את חווית האינסוף. אם אתם מתקדמים מן המעשה אל החוויה, אז צבע התכלת יזכיר לכם את רז ההויה ואת התקשרותנו עם אלוקים. אבל אם אדם נכשל ואינו נוהג בהתאם לנורמה ההלכתית, ובניגוד לכללי ההלכה הוא משתמש בגישה של Common sense – אז הסתכלות או הצצה אל פתיל התכלת לא יחוללו שום תגובה. ואם אכן תבוא תגובה – תהיה זו תגובה חילונית-נהנתנית ולא תגובה דתית, זה לא יעצים חוויה דתית. תכלת, חווית התכלת – אם היא הולכת ע"פ קיום המצוה, אז היא חוויה אדירה, אך חווית התכלת בלי קיום המצוה יכולה לעורר באדם אסוציאציה גסה, זכרונות גסים, חוויות בלתי-גאולות.

כאשר אני שומע אנשים מדברים על 'הלכה בעלת משמעות', 'הפשרת קפאון ההלכה', 'הלכה אמפירית', אני יודע למה הם מתכוונים בכל הז'רגון שלהם. יש להם במוחם בדיוק מה שהיה בדעתם של קרח וחסידיו כאשר הם נגשו אל משה עם בעיית הטלית שכולה תכלת. הם רצו גישת פרשנות של Common sense להלכה. פשוט לא היתה להם סבלנות ללמוד, לקבל הכשרה נכונה ולהתמחות במתודולוגיה ובהגיון המיוחדים של ההלכה. הם מרדו נגד מוסד הלמדנות. הם רצו לעולל להלכה, מה שאריסטו עשה לפיזיקה – הפיכתה ללימוד שטחי, גדוש אמירות נדושות ודעות פשוטות יומיומיות. כמובן – משה ניצח, ועדת קרח הודתה לבסוף: "משה אמת ותורתו אמת". אנו עודנו לומדים הלכה לאור הגיונו הממשיג האזוטרי של משה. המסורה של מתודות ומבני חשיבה הלכתיים, וקונסטרוקציה אפריורית – תימשך לעולם.

"והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר, בהטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה". הקטרת הקטורת והדלקת הנרות אוחדו ע"י התורה להיות מצוה אחת. למעשה, כל מי שלומד 'קדשים' ויודע 'קדשים', יודע היטב שיש 'קיום' (=דין) בפני עצמו של איחוד הדלקת הנרות עם הקטרת הקטורת. יש 'קיום' בפני עצמו של הדלקת הנרות כמעט באותה עת של הקטרת הקטורת. מה מסמנת הדלקת הנרות? אור – הבנה, החכמה של התורה, בהירות המושג ועומק הניתוח ההלכתי – המעשה הברור, הביצוע האינטליגנטי. ומה הקטורת מייצגת? הרזי והאינטימי – הסוד הגדול של ההויה והסוד הנורא של השכינה האלוקית בבריאה ומעבר לה, "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת".

הקטורת מספרת לנו סיפור עצום של העריגה האנושית לאלוקים, חיפוש וכיסוף למקור, לראשית הכל. הקטורת כרמז, מספרת לנו סיפור מופלא של צפייה אנושית להתאחדות אקסטטית עם העליון-על-כל. החוויה הדתית הססגונית מיוצגת על ידי הקטורת. המחשבה הדתית האינטליגנטית הברורה, והמעשה האינטליגנטי מיוצגים על ידי הנרות, על ידי המנורה. התורה אמנם הזהירה אותנו שהקטורת צריכה להיות מתואמת עם ההדלקה – רז הרגש עם בהירות המחשבה והמעשה, ההתרגשות והתשוקה של הכמיהה תהיינה מאוחדות עם השלוה והשלום של הבנה הלכתית וישום הלכתי. שניהם הכרחיים. אכן, יש סדר מקביל של חוויה ומעשה, של רומנטיקה ומשמעת, של מחשבה והרגשה. כן, שניהם נחוצים, אך הקטורת לא יכולה להיות נפרדת מהדלקת הנרות, הסובייקטיבי אסור לו לעולם להיות מנותק מן האובייקטיבי, וה"ראיתם אותו וזכרתם" אינו יכול להיות נקטע מפתיל התכלת. הפירוט ההלכתי והדיוק ההלכתי הכרחיים, אם אדם רוצה להשיג חוויה דתית ססגונית אדירה.