א. יוסף ואֶחָיו – מאבק כוחותו על אפיה של האומה

בפרשת וישב אנו מתחילים דור חדש, עוברים מיעקב להכיר את בניו. התחלת ההיכרות מאוד מתסכלת, כי כבר לא מדובר בישמעאל או בעשיו, שנידחו, אלא מדובר בבני יעקב, שבעצם הם אנחנו כולנו, עם-ישראל. ומיד בתחילת דרכם אנו נפגשים בסיפור של שנאת אחים מאוד קשה, שאף מובילה בהמשך למעשים קשים. קשה להסביר שנאה זאת, שהרי אחים אלה הם כולם עם-ישראל. מה מקורה של שנאה זו?

אכן, בלימוד פרשיות יוסף ואחיו 'בגובה העיניים', כל האירועים אינם מובנים כלל – במשפחה נורמלית, כאלה מתחים קשים?! אלא, הרמב"ם אומר שהאבות ידעו שמהם תצא אומה יודעת את ד', ואת כל מעשיהם כיוונו לפי תכלית זו (מורה נבוכים ג נא "הערה". וע' 'מדבר שוּר' דרוש כט, לפרשת תולדות, עמ' רסז-רסח). אם כן, אף שנאה זו שבין האחים איננה בגלל אינטרסים נמוכים, אלא בשל ניגודי כוחות באוצר החיים של האומה. אני כזה, ואני רוצה לבנות את חייה של האומה בצורה כזאת, ואתה רוצה לבנות את חייה של האומה בצורה אחרת. לכן יש בינינו התנגשות חריפה. לא אמרנו שזה מצדיק שנאה, אבל צריך להבין שמדובר במלחמה על אופייה ותכונותיה של האומה – איך יהיה העם הזה?

על פי יסוד זה, מכל פרשיות האבות נוכל ללמוד ולהבין את דרכה של האומה ומערכות היחסים שלה. את יחסנו לערבים – נלמד ממעשי יצחק וישמעאל, את יחסנו לנוצרים – נלמד ממאבקי יעקב ועשיו, ואת הבנת המתחים הלאומיים בעמֵנו ובמדינתנו – נשאב מלימוד פרשיות יוסף ואחיו, שמתוחים סביב ויכוח עקרוני: מה יהיה אפיה של האומה והמדינה? מה יהיה יחס הקודש והחול בהן? "יהודה – לקדשו" (תהלים קיד ב), לעומת ייחודו של יוסף – המעשיות הממלכתית. ודאי מודים כולם שצריך בעם ישראל גם את זה וגם את זה, אך השאלה היא מי בראש? ואכן זוהי סוגיא עמוקה בספר 'אורות' (ע' בהרחבה בשיחות הרב צבי יהודה בראשית, עמ' 395, 342, 337, 264, ו'אורות' עמ' קמט ס' ו, "מדת שנאת חינם גם היא צריכה להתעלות" וכו'. ובשפת-אמת ויגש תרמ"ה: "בענין מחלוקת השבטים עם יוסף, נתקיים בהם המשנה 'מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים'. כי בודאי הי' המחלוקת עפ"י דרכים מיוחדים שהי' לכל אחד מהם בעבודת הבורא ית'… ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו". ועיין עוד ב'עקֵדת יצחק' לרבי יצחק עראמה שער כ"ח בשליש האחרון, "ובמדרש: ויבא יוסף את דִבתם רעה וכו'… וישראל אהב את יוסף וכו'… הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסִבת כל המעשה ההוא אשר עשו…". וב'רסיסי לילה' לרבי צדוק הכהן מלובלין, אות מח: "…וממחלוקת השבטים עד אחר מתן תורה במחלוקת קרח היה בירור דבר זה, שאין בישראל שנאה באמת כלל, דגם שנאתם גם קנאתם הוא בגדר מחלוקת לשם שמים לפי שעה, דנעשו כאויבים זה לזה ואת והב בסופה" [ע"פ קידושין ל ב: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'את והב בסופה', אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ"]).

יוסף עומד מול קבוצה שלמה של אֶחָיו. מה רוצה יוסף לבטא, שהם לא מסכימים שיבטא? מה פשרו של המאבק הזה?

אכן בולט שיוסף חותר בשיטתיות למשהו, לעומת אחיו הגדולים. דבר ברור הוא, שלכל אחד מבני-יעקב יש אופי שונה מאופיו של אחִיו. הרי גם יעקב אבינו מאשר זאת באחרית ימיו, כאשר הוא נותן לכל אחד ואחד מבניו ברכה משלו. ואחר-כך משה רבינו מאשר בשנית שלכל שבט יש ברכה משלו. ובזעיר-אנפין, מאבק כוחות החיים בתוך עם-ישראל הוא אותו מאבק כוחות בין העמים בעולם.

על מה נאבקים יוסף ואֶחָיו? הוא עצמו מגלה להם זאת בסיפור חלומו: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" (בראשית לז ט). כלומר, אני הקובע והשולט. אני מאלם אלומות, עוסק בחקלאות ובכלכלה. אני מבין בתחום זה, וזה מה שחשוב בחיים הלאומיים. אתם עסוקים בדברים אחרים, אבל מה שאני עוסק בו הוא דבר רציני, ועליכם לקבל זאת. אחר-כך, בהיותו משנה למלך מצרים, אכן היה יוסף המשביר לכל הארץ.

אם-כן, יוסף מדגיש את הצד הכלכלי ואת הצד המנהיגותי שבחיי האומה, ויהודה – "הייתה יהודה לקדשו" (תהלים קיד ב), מסור לעניינים רוחניים-עליונים. יהודה אומר ליוסף: אתה עוסק בעניינים מעשיים, אבל בוגד בעליוניות של האומה, ויוסף אומר ליהודה: אינך רציני, אתה 'מרחף' בעיסוק בכל מיני דברים רוחניים. הוא תוהה: אמנם אתם רועי צאן וצדיקים, אבל איך תעמידו אומה ממשית? מהי השיטה שלכם? (ובשפת-אמת ויגש תרמ"ז, "במדרש": "יהודה ויוסף אינם אנשים פרטיים אבל כל אחד הוא כלל המאחד נפשות בני ישראל…").

ב. כולנו אשמנו

אם-כן, איפה הייתה הטעות? אולי היה צריך יוסף לשמור סודות אלה לעצמו? ואולי יעקב לא היה צריך להעדיף את יוסף על פני האחים בכתונת הפסים? בנוסף לכך, הרי גם יוסף הביא את דיבתם של אֶחָיו רעה אל אביהם. אולי היה צריך לשמור את דיבתם הרעה לעצמו? איך נדע מי אשם בשנאה שנוצרה?

קשה לדעת מי אשם. כולנו היינו אשמים (ע' שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 266, 338, 390).

במאמרו של מרן הרב קוק הנקרא "לשבר בת עמי", שנכתב לאחר שנעשתה הפרעה אלימה באסיפה פוליטית, הוא אומר: "אינני יודע מי הוא האשם. טוב יותר לאמר: כולנו אשמנו" (מאמרי הראי"ה עמ' 365). איננו מחפשים אשמים, אלא מחפשים איך לתקן ולחבר. ישנם אי-הבנות וחשדות הדדיים, אך בסופו-של-דבר, אחרי הרבה סבל וייסורים, אנו מתחברים.

ג. האחווה הלאומית בדורנו

אבל במצבנו היום, איך עלינו להגיב אם כח מסוים באומה יגיד: "אני יוסף, אני המנהיג, ואתם משתחווים לי"? האם לגיטימי בימינו שכח מסוים באומה יגיד שיש בו משהו שבגללו צריך הוא להנהיג את האחרים?

אנחנו אחרי זה.

מה זאת אומרת?

למרות מה שמרבים לומר, בימינו שוררים בעם-ישראל אהבה ואחווה ושלום ורעות (ע' 'אורות' עמ' עז, פסקה כה). יש באומה אחדות לאומית וכל הכוחות עובדים יחד. תמיד ישנם גם אנשים צדדיים, אבל בזרם המרכזי של האומה יש אהבה ואחווה. זו אכן בשורה טובה. עובדה שיש אהבה – הרי הצלחנו בשיבת ציון, הצלחנו בבניין הארץ, הצלחנו בהקמת המדינה, הצלחנו במלחמות ישראל, הצלחנו בהחזרת התורה לארץ ובעוד דברים רבים. אנו עובדים יחד יפה מאוד. אני טופח לעצמי על הכתף בשם כל האומה…

אז לא נכון להשוות את מצבנו לסיפורם של יוסף והאחים, ולומר שכשציבור מסוים מנסה להנהיג, סופג הוא איבה מציבורים אחרים בשל רצונו להנהיג?

נכון שיש בימינו הרבה מתחים, ויכוחים וגוונים באומה. אבל הכוח המאחד בדורנו הרבה יותר חזק מנטיות הפירוד. הכח הצנטריפּטלי, המושך אל המרכז, חזק היום באומה יותר מהכח הצנטריפוגלי, הדוחה מהמרכז. הכוח המושך באטום, שמגבש את גרעינו היטב, חזק יותר מהכוח המפזר שבו. עובדה שגרעין האטום לא מתפוצץ. יחד עם זאת, וודאי עלינו להיזהר לא 'להירדם בשמירה' על משמרת האחדות באומה (וע' במפגש לפרשת אחרי מות סע' ז, "כל הדר בארץ-ישראל נקרא צדיק", במפגש לפרשת בחוקותי סע' ד, "כאומה, נטהרנו", במפגש לפרשת במדבר סע' ח, "עתה אנו מאוחדים", ובמפגש לתשעה באב סע' ג, "אהבת ישראל חזרה").

ד. זהירות מלהיכשל במכירת אחים

בהמשך, השליכו האחים את יוסף לבור ואחר-כך מכרוהו, ואנו רואים שעם-ישראל סחב אִתו חטא זה עוד דורות רבים אחר-כך. בעיצומה של תפילת יום-הכיפורים, וכן בקינות של תשעה-באב, אנו אומרים את הקינה על עשרת-הרוגי-מלכות ("אלה אזכרה"), שם מסופר כי התברר לאותם עשרה חכמי ישראל שאכן גזֵרה היא משמים שנגזרה עליהם לצאת ליהרג, משום חטאם של אחי יוסף. אותם צדיקים לכאורה לא חטאו במאומה, אבל שילמו על אותו חטא קדמוני. אנחנו עדיין סוחבים אִתנו את חטא מכירת יוסף, וממשיכים לְרצות את ענשו?

מעשה ברב-דרשן, שתמיד היה מתאר את מכירת יוסף בצבעים נוגים. היו שם נשים שכל שנה בכו מחדש על השלכת יוסף לבור, וליצנים שהיו שם לעגו להן: "מגיע לו! כבר לפני שנה קרה לו כך, אז היה צריך השנה להיזהר…". נזף בהם הרב-הדרשן: "הן צודקות. בִּכיין איננו על יוסף של אז שנמכר, אלא על ה'יוסף' של היום שנמכר, ועל זה גם אני בוכה" (ע' 'יסוד ושורש העבודה' שער ו פ"ה, ושער יב פ"ה). אינני רוצה לתת דוגמאות, כדי לא ללבות את האווירה, אבל זאת היא הבעיה – שלפעמים אנחנו מוכרים אחים.

זאת אומרת שלא העונש ממשיך, אלא חטא מכירת יוסף הוא שממשיך?

נכון. הרי מצד אחד כתוב "פוקד עוון אבות על בנים" (שמות לד ז), אבל מצד שני כתוב "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כד טז). חז"ל מיישבים – כאשר אוחזים הבנים מעשה אבותיהם בידיהם, אז פוקד עוון האבות גם עליהם, וכשאין הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, לא ייענשו בעוון אבותיהם (ברכות ז א). לצערנו, בנסיבות רבות ארע שנכשלנו במכירת אחים. גם לפני קום המדינה, כגון ב'סזון' ובפעולות מסוימות של הצלה מהשואה, וגם לאחר קום המדינה, במהלך הפינוי מגוש-קטיף. יחסי האחווה בתוכנו לא תמיד חלקים.

בסוף נתן הרב דוגמאות.

כן. ואת פולארד מכרנו. לפעמים אנחנו מוכרים אחים.

אם אנחנו ממשיכים למכור אחים, יש גם צידוק לעונש.

אל תאחל לנו דברים לא טובים… (ע' במפגש לתשעה באב סע' ה, "להתנחם ולעמוד על המשמר").

ה. הסברה ממקור טהור

הסיפור הבא שאנו קוראים בפרשה, גם הוא קשה – מעשה יהודה ותמר. קודם כל מעניין, איך מלמדים פרשיה קשה כזאת לילדים ולנוער?

לילדים קטנים מסבירים פשוט, והם לא שואלים הרבה שאלות. מלבד זאת, לצערנו, אל לנו להיות יותר מידי נאיביים ולחשוב שילדים לא נחשפים לכל מיני דברים. לעיתים שואלים אותי מורים, האם לדבר על עניינים כאלה בכיתה, או לא, ואני אומר: לדבֵּר. כי אם הילדים כבר שמעו ממקורות לא טהורים, צריך לתקן את הנזק שנגרם להם, ואם לא שמעו, מוטב שאנחנו נהיה הראשונים להשמיע להם.

לצערנו, בל נחשוב שהילדים לא נחשפים לעניינים מעין אלה. מעשה ברב שאמר לאבא אחד: "ראה, בנך גדל ומתבגר, עליך לשוחח אתו על נושאים אלה". שמע האב לעצה ופנה במבוכה לבנו: "שב, בני. אני רוצה לשוחח אתך על נושאים… על נושאים… של גברים". ענה לו בנו: "זה בסדר אבא, הירגע. מה תרצה לדעת?"… מכל-מקום, ילד קטן תופס הכל בצורה טבעית.

ו. רק דרך נישואין

לעצם העניין, תמר פעלה לשם שמים, אבל מה שעשה יהודה, שבא אל תמר לא דרך נישואין, לאחר שמצאהּ על אם-הדרך מבלי שהכיר אותה, לא היה בסדר. אמנם יש לימוד זכות עליו, שהיה זה לפני מתן תורה, והרמב"ם בתחילת הלכות אישות (א ד) אומר שקודם שניתנה התורה מותר היה לפקוד קְדשה בלא קידושין, אבל וודאי קדושה יתרה לא הייתה כאן. גם אם אין כאן מעשה זנות, אין זה טהור, ואדם כמו יהודה צריך היה לקיים את כל התורה גם טרם ניתנה. אם-כן, בהתנהגותו של יהודה לא היה עוון, אך ודאי גם לא מעלה. יש דברים שאינם עבירה, ובכל-זאת הם רעים מאוד.

אבל נניח ליהודה ונעסוק בימינו, בהם זו בעיה קשה. שדכניות בימינו מזועזעות. באים בחורים לבחורה שנפגשים איתה, ואומרים לה דברים מגעילים, נוראים ואיומים: "זה בסדר. אפשר לפני החתונה. פשוט טובלים". חס וחלילה! מה זה צריך להיות?! ובנות שואלות אותי: "בחור אחד אמר לי כך, גם בחור שני, וגם שלישי. אולי אני לא נורמלית?". ואני משיב: "את נורמלית. הם לא נורמליים! הם מגעילים". אם-כן יש לדעת, אחרי החתונה – טוב מאוד, ברוך השם, לפני החתונה – לא.

אם-כן, מי שרוצה לקחת דוגמא ממעשה יהודה ותמר, בשבילו יש את הרמב"ם שאומר שמשניתנה התורה השתנה משהו משמעותי, ומאז אפשרות זו נגמרה.

זה נגמר, אסור באיסור חמור ("לוקה מן התורה" – הרמב"ם שם), וגם מה שעשה יהודה בזמנו לא היה כזו מצווה גדולה… (ע' מדרש תהלים קא, וכלי-יקר כאן לח יח).

לא להיחפז לפרסם חשדות ברבים

בפרשת יהודה ותמר יש צד נוסף. ידועים דברי חז"ל ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (סוטה י ב, מובא ברש"י בראשית לח כה). מניין למדו זאת? מתמר. לאחר שכבר חרץ יהודה את דינהּ: "הוציאוה וְתִשָרף" (בראשית לח כד), לא יצאה והכריזה ברבים שבעצם יהודה הוא אבי התינוק שברחמה, אלא שלחה לו את הסימנים בשקט מבלי להלבין את פניו, בתקווה שיודה.

עניין זה מאוד קשה להבנה. מצד אחד, מוצדק מאוד לא להלבין פני אדם ברבים. מצד שני, במקרה של תמר, וגם במקרים אחרים בני ימינו, פעמים רבות הכרחי לפרסם שמו של אדם שסרח, כדי להרתיעו ולהציל אנשים ממנו, וכדי לגרום לרשויות החוק להתערב. אם-כן, מהו הגבול בין הזהירות מלהלבין פני אדם ברבים, לבין האחריות הציבורית הנדרשת לעיתים?

נכון שישנה אחריות ציבורית, אבל ישנם גם פתרונות אחרים, שאינם כרוכים בהלבנת פני חברו ברבים. למשל, כתוב ברמב"ם ש"חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין" שסרח, לעולם אין מנדין אותו בפרהסיא, אלא, אם נתחייב מלקות מלקין אותו בצנעא, ואומרים לו: "הִכּבד ושב בביתך", "…וכן כל תלמיד-חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו. וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד-חכם, אף-על-פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות…" (הלכות תלמוד תורה ז א).

אם-כן, אין למהר לפרסם דברים על אנשים. במיוחד בימינו, כאשר פעמים רבות מדליפים חשדות שלא הובררו ועושים לינץ' ציבורי לבן-אדם שטרם הוכחה כלל אשמתו. אומרים: "הוא חשוד". מה זאת אומרת?! כלפי המשטרה אין טענה. בעיניה כולם חשודים. אתה חשוד, אני חשוד. כי משטרה חייבת לבדוק את הכל. אבל המילה "חשוד" היא מילה חשודה. אם מעשיו של אדם מסוים בבדיקה, לא צריך להדליף, או לפרסם ברבים, שהוא בבדיקה. צריך לבדוק כל חשוד באופן נקי. אם עושים לינץ' ציבורי לבן-אדם, אחר-כך זה כבר משפיע על אלה השופטים אותו.

ומה יהיה על הצד השני, של האחריות להצלת הציבור?

נכון שיש אחריות על הצלת הציבור, אבל חוץ מלפרסם חשדות ברבים ישנם נתיבים אחרים לתיקון המצב. צריך למצות את הבדיקה והחקירה עד תום, ולא להשתמש בעיתונות ה'צהובה' לפרסם כל דבר על כל אחד. גם באנשים שסרחו אפשר לטפל בשקט ובעדינות. הרי בשביל זה יש בית-משפט ומשטרה. אף המשטרה צריכה לא להדליף פרטים על חשודים, וכן בית-המשפט, שיכול לנהל דיונים בדלתיים סגורות. רק לאחר מיצוי תהליך הבירור עד תום, יחליטו מה צריך לעשות.

ח. אחריותם הציבורית של כלי התקשורת

בתוך הדברים הוזכרו כלי התקשורת. איך יכולים העוסקים בתחום זה להתמודד עם כך, שישנן פרשיות שאם לא יוציאו אותן לפרסום, גם המשטרה לא תתערב בהן? האם זאת אומרת שכלי התקשורת צריכים לא לכתוב שום דבר על אף-אחד, אלא רק להביא את הידיעות שבידיהם למשטרה? הרי פעמים רבות נכנסות המשטרה ומערכות נוספות לפעולה רק בשל גילויים פומביים בזירה התקשורתית. אם-כן, כיצד ניתן להפעיל את כלי התקשורת ביעילות לפי ההלכה?

אינני חושב שכך מתנהלת המשטרה, אבל במידה וכן – צריך לתקן מהיסוד גם את המשטרה וגם את התקשורת.  האם אתה יודע כמה פעמים פרסמו עיתונים כל מיני נבָלות על אישי ציבור, ובסוף התברר שלא היה ולא נברא? אז כתבו בפינת העיתון התנצלות, "סליחה, זה לא היה", אבל את הנזק העצום שכבר נגרם אין זה מתקן. דרך כזו לא תיתכן.

במצב מתוקן, לא היה צריך כלל שהתקשורת תכתוב משהו שלילי על מישהו, אלא המשטרה הייתה מתייחסת לכל דבר שמביאים לטיפולה באותה רצינות, בין אם זכה לסיקור תקשורתי ובין אם לא. אבל בינתיים, הרי יש להד הציבורי אפקט כלפי תפקוד המשטרה והנעת גלגלי החוק.

ההד הציבורי והתקשורת הם דברים שאינך יכול לשלוט בהם. על זה נאמר: "מאחר שניתנה רשות למשחית לחבֵּל – אינו מבחין בין צדיק לרשע" (בבא-קמא ס א, מובא ברש"י שמות יב כב). לכן, לא זו הדרך. הדרך הישרה היא לפעול בשקט ובצנעה. יש מקום לתקשורת רק במאבקים ציבוריים – במלחמת הדעות, או כאשר נעשה עוול לאיזה אדם, כגון ב'משפט דרייפוס', אז יש לתקן את העוול שנעשה.

למרות שתיקון העוול כרוך פעמים רבות בפרסום דברים שליליים על אדם זה או אחר?

נכון. כאשר כבר נעשה עוול למישהו, כגון לדרייפוס, טוב מאוד שהתקשורת נלחמת בשבילו. אבל עליה להיזהר מאוד לא לגרום בעצמה עוול לאנשים. התקשורת צריכה להיות ישרה ולוחמת למען הצדק, כמו שאכן קורה במדינות רבות.

לדוגמא, הייתה באירלנד עיתונאית, וֶרוניקה גוּארין שמה, שלחמה בעקשנות כנגד המוכרים סמים לבני-נוער, עד שברוני הסמים רצחו אותה באמצע הרחוב בלב דבּלין (תשנ"ו). בעקבות זאת, נרצחו יותר ממאה עיתונאים בעולם בשל מלחמתם העיקשת בפשע המאורגן. אלה אנשים צדיקים. ידעו שהם מסכנים את עצמם במלחמתם נגד העוולות, אך לא נסוגו. מסירות כזאת שונה לחלוטין מלחטט אחר כל דבר לא יפה ולספר עליו ברבים (מקרה דומה ארע בשנת תשע"ב, כאשר נרצחה העיתונאית רֶגינה מָרטינז בביתה במקסיקו, לאחר שנים בהן הרבתה לסקר את ארגוני הסחר בסמים במדינה ולבקר בחריפות את שחיתויות השלטון ואת קשריו עם ברוני הסמים).

זה מזכיר את דברי הגאון מוילנא על הגמרא האומרת ש"יצר הרע דומה לזבוב" (ברכות סא א). הוא מסביר שהיצר-הרע מחפש תמיד את הלכלוך ואת הרע, כמו זבוב (באורי הגר"א על אגדות הש"ס), מה שבולט במיוחד ביצר-הרע של לשון-הרע. אם-כן, לא צריך לחפש לכלוך (ע' עוד במפגש לפרשת מצורע סע' ד) .

ט. להשתלב במערכות שלטון זרות?

בהמשך הפרשה, מתגלגל יוסף למצרים. מעניין לראות שמרגע הגיעו למצרים, מצליח יוסף 'להתברג' יפה בכל מקום אליו הוא נקלע. אצל פוטיפר, בבית-הסוהר, ועד השיא של תפקידו כמשנה למלך מצרים. אנו רואים פה בפעם הראשונה דמות ישראלית שמוצאת את מקומה במרכזה של תרבות זרה. מה אפשר ללמוד מזה על הלגיטימציה שיש לנו כעם, לפעול במציאות של שלטון זר ותרבות אחרת? האם אנו שואפים להשתלב במערכות שלה?

כלל לא בטוח שיש לנו אידיאל להשתלב שם. מרן הרב קוק אומר שלא ברור אם הביא יוסף תועלת למין האנושי לטוב ולצדק בכך שהשתלב בשלטון המצרי, או שהוא סתם שירת מערכת שלטונית בלית ברירה (עין-איה שבת פרק ד ס' ו).

 י. רחל וצאצאיה גיבורי השתיקה

אגב, אם הזכרת את יוסף, תמיד שואלים למה לא שלח גלויה ליעקב אביו, להודיעו: "אני חי"? מילא כשהיה בבית-הסוהר, לא יכול, אבל למה לא הודיע זאת לאביו בעת היותו בבית פוטיפר?

אלא, אם היה מודיע יוסף כי הוא חי, מיד היה תמה יעקב אבינו: אם-כן, מה קרה עם הכתונת? היה שואל את האחים, הם היו מתבלבלים ומודים על האמת, והיה מתברר ליעקב שרצו להרוג את יוסף. לכן המתין יוסף ולא רצה להודיע לאביו דבר על מצבו. כי יותר טוב, או: פחות גרוע, שיחשוב יעקב שיש לו בן מת, מאשר שידע שבניו מכרו את אחִיהם. כלומר, יוסף עשה תשובה – בתחילה הביא דיבתם של האחים רעה אל אביהם, ועכשיו שתק ונצר את לשונו מלספר לשון-הרע.

הפרשנים מוסיפים שגם אחר-כך, בימי שהותו של יעקב במצרים, היה מקפיד יוסף לא להימצא עם אביו לבדו, כדי שלא ישאל אותו את השאלה שוודאי ניקרה במוחו כל השנים – אם טרוף טורף בני, כיצד זה הוא חי וניצב ואף עלה לגדולה במצרים? יוסף חשש שאם יישאל על-ידי אביו אודות כל קורותיו מאז אותו יום בו נשלח לראות את שלום אֶחָיו, לא יוכל להסתיר את האמת וייאלץ לספר עליהם לשון-הרע. לכן דאג שבכל מפגש עם אביו יהיה נוכח אדם נוסף.

אז יוסף הקריב את עצמו כדי לא לפגוע באחרים. זה מזכיר את שתיקתה של תמר כדי לא להלבין את פניו של יהודה.

גם בנימין, שידע על מכירתו של יוסף, אחִיו בן אמו, והיה לו מה לספר על האחים, שתק במשך כל השנים. בשביל מה לספר ולגרום עוגמת נפש? בשביל מה למלא טורים 'צהובים' בעיתון? לכן, אומרים חז"ל, אבנו של בנימין שהייתה משובצת בחושן שעונד הכהן-הגדול, הייתה ישפה, "לומר: יודע היה במכירת יוסף, ושותק. ישפה – יש פה, ושותק" (אסתר-רבה ו יב, ובראשית-רבה עא ה). כלומר, העובדה שבנימין לא סיפר לאביו את קורות אחיו לא נבעה מכך שלא היה לו מה לומר. להיפך – 'יש לו פה', הוא רצה מאוד לספר לו את דבר מכירת יוסף, אך משום איסור לשון-הרע התאפק מלספר זאת. במשך עשרים-ושתיים שנה ראה את אביו דואג ולא מתנחם על בנו, ובכל זאת לא סיפר לו כלום. גם לאחר שירד יעקב למצרים והתפלא מאוד לראות את יוסף חי, נצר בנימין את לשונו ולא גילה לו דבר.

יוצא שגם הניסיון שעמד בפני בנימין היה גדול מאוד.

הוא 'מלך השתיקה'. וגם רחל אמו הצילה את לאה אחותה כשגילתה לה את הסימנים שמסר לה יעקב (רש"י בראשית כט כה). "ראתה סבלונותיה ביד אחותה – ושתקה" (אסתר-רבה ו יב).

זאת אומרת שתכונה זאת, למחול על הכבוד ולשתוק כדי לא לגרום נזק לזולת, עברה מרחל לבנימין.

גם שאול, בן שבט בנימין, מצאצאיה של רחל, היה "נחבא אל הכלים" (שמואל א י כב). כשנמשח על-ידי שמואל להיות מלך על ישראל, לא עשה מסיבה רדיופונית לספר ולהכריז שהוא המלך, אלא שתק. לאחר שחזר, שאל אותו דודו לאן הלך. שאול סיפר לו רק כי שמואל אמר לו שנמצאו האתונות שאבדו לאביו, אבל "את דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל" (שם א י טז).

אם-כן, צאצאיה של רחל לאורך השנים הם שתקנים, שאינם מחפשים פרסום בתקשורת.

גם אסתר, אף היא בת שבט בנימין, בזכות ששתקה לא ידעו בשושן את עמה ואת מולדתה, וכך הצליחה לחולל את כל המהפכה וההצלה ("אין אסתר מגדת מולדתה, מלמד שתפשה שתיקה בעצמה, כרחל זקנתה שתפשה פלך שתיקה – עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה… בנימין בנה… שאול בן-בנה… אסתר…". אסתר-רבה ו יב).

השתיקה משתלמת, בסופו של תהליך.

אז אולי נשתוק?

נשתוק ונסיים כאן…