לא "משבר דרמטי" ולא כלום: משחק מכור של החרדים ונתניהו

השבוע קמנו "משבר פוליטי דרמטי" עם הודעת החרדים, בהנחיית הרבנים, על פירוק ממשלת הימין והליכה לבחירות.

בכירים ביהדות התורה אף מיהרו לתדרך ולטעון כי נתניהו שקרן והם לא מאמינים למילה שיוצאת לו מהפה, ניסו לגרום לציבור לחשוב שהחרדים מפלרטטים על השמאל, אך במציאות? לא דובים ולא יער.

הצגה פוליטית מתוזמנת היטב

אם מניחים לרגע את הכותרות בצד ומסתכלים על המציאות בעיניים מפוכחות, מגלים משהו הרבה פחות דרמטי והרבה יותר ישראלי: לא מהפכה אידיאולוגית, אלא הצגה פוליטית מתוזמנת היטב, שכל הצדדים בה יוצאים נשכרים.

הרי בואו נדבר עובדות. החרדים היו חלק מהממשלה כמעט לכל אורך הקדנציה. הם ישבו סביב שולחן קבלת ההחלטות, החזיקו במשרדים, קיבלו תקציבים, ניהלו ועדות והשפיעו כמעט על כל מהלך משמעותי.

אם סוגיית חוק הגיוס הייתה באמת קו אדום בלתי עביר - למה הממשלה לא נפלה לפני שנתיים? למה לא לפני שנה? למה לא אחרי פסיקות בג"ץ קודמות? פתאום, חודש וחצי לפני תאריך שבו המערכת הפוליטית ממילא מתחילה להריח בחירות, נזכרו כולם שהנושא מחייב פירוק של הממשלה? קשה שלא לראות את התזמון ולחייך.

נזכיר כי לכל אורך הדרך, החרדים עצמם לא היו סגורים בעמדתם בנוגע לחוק הגיוס. בנוסף, נקודה חשובה נוספת, למרות הדיבורים על החרדים על כך שהם לא שוללים ישיבה בממשלה הבאה עם גוש השמאל, הם עצמם מבינים שזה לא ריאלי, מכל כך הרבה סיבות, אבל גם ובעיקר כי הדף הריק שהשמאל העניק להם - כבר מזמן לא אופציה.

אין לחרדים אלטרנטיבה, אז על מה הצעקות?

החרדים יודעים היטב שגם אם מחר תקום ממשלה אחרת, לפיד או מרכז-שמאל לא יוכלו לקחת אותם לקואליציה בלי חוק גיוס קשוח בהרבה. הציבור פשוט לא יאפשר את זה. אחרי טבח ה-7 באוקטובר, כל ראש מפלגה ציונית שייכנס לממשלה בלי הסדרה משמעותית של הסוגיה הזאת, יתאבד פוליטית.

וזה בדיוק הסיפור שאף אחד לא אומר בקול: לחרדים אין באמת אלטרנטיבה פוליטית טובה יותר מנתניהו.

נכון, יש כעסים. נכון, יש מתחים. נכון, יש ספינים לתקשורת. אבל בסוף, כשהאבק ישקע והקלפיות ייסגרו, הסיכוי הגבוה ביותר הוא שנראה שוב את אותן מפלגות חרדיות יושבות עם אותו נתניהו. כי האינטרסים הבסיסיים לא השתנו. החרדים צריכים שלטון ימין כדי לשמור על מוסדותיהם ועל כוחם הפוליטי, ונתניהו צריך אותם כדי להקים ממשלה.

אז מה כן הסיפור? החרדים היו צריכים להראות לציבור שלהם שהם "לא מוותרים על מעמד בני הישיבות". שהם נלחמים ושהם לא מתקפלים מול לחץ ציבורי. מבחינתם, גם אם לא השיגו חוק גיוס חלומי, הם לפחות יכולים להגיד לבוחרים: עמדנו על העקרונות שלנו עד הסוף, והנה תראו, אפילו פירקנו את הממשלה בשבילכם.

נתניהו מראה לבייס: "נלחמתי נגד חוק הגיוס"

ונתניהו? גם הוא מרוויח. הוא יכול להציג לציבור הימני והכללי תמונה הפוכה לגמרי: הנה, אפילו במחיר משבר קואליציוני הוא לא נתן יד לחוק השתמטות. פתאום, מי שבמשך שנים הואשם בכך שהוא נכנע לכל דרישה חרדית, יכול לשווק את עצמו כמי ששומר על האינטרס הלאומי בתקופה רגישה. כולם קיבלו את התמונה שהם רצו לצלם לקמפיין.

וזה אולי הדבר הכי ישראלי בסיפור הזה: אף אחד כאן לא באמת רצה פיצוץ אמיתי. לא החרדים, לא נתניהו, ואפילו לא חלקים גדולים בגוש הימין. לכן גם כל הדיבורים על "מכה קשה לנתניהו" או "רעידת אדמה בגוש הימין" נשמעים מוגזמים. איזו מכה בדיוק? הממשלה ממילא נמצאת בשלב שבו המערכת הפוליטית מתחילה להתפרק לקראת בחירות. איזו קריסה אידיאולוגית הייתה כאן? הרי אף צד לא שינה באמת את עמדותיו.

גם הטענה שמדובר ב"מכה לחרדים" לא מחזיקה מים. להפך. הם הצליחו להעביר לציבור שלהם מסר ברור: אנחנו לא פראיירים, ואפילו מצייתים לרבנים גם אם זה כולל פירוק ממשלה.

בסוף, האמת הפשוטה היא שלא התרחש כאן שבר אידיאולוגי אמיתי. התרחש כאן מהלך פוליטי מחושב, שכל אחד מהשחקנים בו סימן לעצמו מטרות לקראת היום שאחרי. החרדים רצו להוכיח לבייס שהם נלחמים על עולם התורה. נתניהו רצה להוכיח לבייס שהוא לא מוותר על סוגיית הגיוס. זה כל הסיפור.

ושני הצדדים יודעים היטב שביום שאחרי הבחירות, הם כנראה ימצאו את עצמם שוב יושבים יחד סביב אותו שולחן ממשלה, (אם הגוש יצליח שוב לגייס 61 מנדטים).