בעולם האקדמי הגלובלי, המסלול ללימודי דוקטורט עבר בעשורים האחרונים שינוי עמוק. יותר ויותר מוסדות מובילים מכירים בכך שהכשרה מחקרית איננה חייבת להתרחש כבר בשלב התואר השני, אלא נבנית באופן שיטתי ומובנה במהלך הדוקטורט עצמו. אלא שבישראל, כך נראה, הזמן קפא מלכת.
בעוד שבמרבית מדינות העולם ניתן להתקבל ללימודי דוקטורט גם ללא תזה בתואר השני, ואף ישנם מסלולים המאפשרים מעבר ישיר מתואר ראשון לדוקטורט, בישראל נותרה בעינה דרישה נוקשה: תואר שני מחקרי הכולל תזה כתנאי סף. דרישה זו, שאינה מקובלת כמעט באף מערכת אקדמית מובילה, מעוררת שאלות נוקבות על רלוונטיות, שוויון הזדמנויות והתאמה לעידן הנוכחי.
פרופ’ עקיבא פרדקין, מייסד ומנהל PHD Institute, המלווה זה למעלה מעשרים שנה דוקטורנטים מישראל ומחו״ל, אינו מהסס לבקר את המצב הקיים. “הדרישה לתזה כתנאי מוקדם לדוקטורט אינה נובעת מצורך מחקרי אמיתי”, הוא אומר. “זו בעיקר תוצאה של היסטוריה מוסדית והיררכיה אקדמית, ולא של חשיבה פדגוגית עדכנית”.
כך נוצר החריג הישראלי
כדי להבין את שורש הבעיה, יש לחזור כמה עשורים לאחור. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נבנתה על היררכיה ברורה, בראשן אוניברסיטאות מחקר ותיקות ומתחתיהן מכללות שנתפסו לאורך שנים כמוסדות הוראה בלבד. עם התרחבות רשת המכללות בשנות התשעים, נוצר חשש באוניברסיטאות מפני טשטוש גבולות ופגיעה במעמדן המחקרי.
על רקע זה, הדרישה לתזה הפכה לכלי סינון אפקטיבי. מאחר שמרבית המכללות לא הציעו מסלולים מחקריים לתואר שני, בוגריהן הודרו בפועל ממסלולי הדוקטורט. “זו לא הייתה החלטה אקדמית טהורה”, מסביר פרופ’ עקיבא פרדקין. “זה היה מנגנון הגנה מוסדי, שנועד לשמור על מובחנות, לא בהכרח על איכות”.
העולם התקדם, ישראל נשארה מאחור
הפער בין ישראל לעולם בולט במיוחד כאשר בוחנים את המודלים הבינלאומיים. בארצות הברית, לדוגמה, רוב תוכניות הדוקטורט אינן דורשות תזה בתואר השני. סטודנטים רבים מתקבלים ישירות לאחר תואר ראשון, ומשלימים במהלך הדוקטורט קורסים בשיטות מחקר, כתיבה אקדמית וסטטיסטיקה. גם באירופה, אמריקה הלטינית ומדינות נוספות, תזה מוקדמת נחשבת ליתרון אך לא לחסם.
התוצאה ברורה: ישראלים רבים, בהם בוגרי מכללות ובעלי תואר שני ללא תזה, בוחרים ללמוד לדוקטורט בחו״ל. “בפועל”, אומר פרופ’ עקיבא פרדקין, “המערכת הישראלית דוחפת החוצה מועמדים מצוינים, שמתקבלים בברכה באוניברסיטאות מובילות מעבר לים”.
דוקטורט ללא תזה: לא פשרה, אלא מודל אחר
בשנים האחרונות הולכת ומתבססת בעולם ההכרה בדוקטורטים יישומיים ובמסלולים שאינם מבוססי תזה מוקדמת. מסלולים אלה משלבים מחקר, פרקטיקה, ניתוחי עומק מקצועיים ופרויקטים ארגוניים, ומציעים לסטודנטים ליווי מובנה, לוחות זמנים ברורים ושילוב מיטבי עם עבודה.
“אנחנו רואים את זה יום יום בליווי דוקטורנטים”, מספר פרופ’ עקיבא פרדקין. “אנשים עם ניסיון מקצועי עמוק, יכולת אנליטית גבוהה ומוטיבציה מחקרית, שמצליחים בדוקטורט לא פחות ולעיתים יותר ממי שכתב תזה קצרה בתואר השני”.
לדבריו, תזה של עשרות עמודים אינה אינדיקציה חד משמעית ליכולת לנהל מחקר ארוך טווח. “הצלחה בדוקטורט תלויה בעיקר באיכות התוכנית, בהנחיה ובפרויקט עצמו, ולא בשאלה אם הייתה תזה מוקדמת”.
שוויון הזדמנויות והחסם הסמוי
אחד ההיבטים הבעייתיים ביותר של הדרישה הישראלית הוא הפגיעה בשוויון הזדמנויות. כאשר מרבית מסלולי התואר השני בישראל אינם כוללים תזה, ובמקביל מכללות אינן מציעות מסלול מחקרי, נוצר חסם מבני שאינו מבוסס על כישורים אמיתיים.
“לא מעט סטודנטים מגלים את הבעיה מאוחר מדי”, אומר פרופ’ עקיבא פרדקין. “הם מסיימים תואר שני ללא תזה, מתוך מחשבה שזהו מסלול לגיטימי, ורק אז מבינים שדלת הדוקטורט בישראל סגורה בפניהם”.
ולמה המערכת מסרבת להשתנות?
למרות ביקורת ציבורית הולכת וגוברת ולמרות העובדה שרוב מסלולי התואר השני בישראל הם מסלולים ללא תזה, האוניברסיטאות המחקריות ממשיכות להחזיק בתזה כמסננת כמעט הכרחית בדרך לדוקטורט. במערכת שבה עשרות אלפי סטודנטים מסיימים מדי שנה תואר שני שאינו מחקרי, המשמעות בפועל היא שחלק גדול מהמועמדים כלל אינו מגיע לנקודת הזינוק לדוקטורט, גם אם יש לו ניסיון מקצועי משמעותי, הישגים גבוהים ויכולת מוכחת להתמודד עם מחקר מורכב. הטיעונים שחוזרים שוב ושוב במוסדות הם שמירה על רמה אקדמית, חשש מהצפת מנחים ותקנים, ושימור מובחנות בין אוניברסיטאות למכללות. אלא שבשטח, כפי שמדגיש פרופ’ עקיבא פרדקין, התזה הפכה לעיתים למנגנון מנהלי שנוח לאכיפה יותר מאשר מדד אמיתי לפוטנציאל מחקרי.
לדבריו, אף אחד מהנימוקים הללו לא הוכח כקשור ישירות ליכולת מחקרית של מועמדים, ולפעמים הוא אף מייצר עיוות הפוך, מועמדים חזקים נבלמים בשלב פורמלי, בזמן שמי שמצליח להשלים תזה קצרה אינו בהכרח מי שיצליח להחזיק מחקר דוקטורט לאורך שנים. בתוך המציאות הזו נכנס גם שיקול תקציבי ולא מדובר בסוד, דוקטורנטים דורשים משאבים, הנחיה, ועדות, ותשתיות, ולכן קל יותר לצמצם כניסה באמצעות תנאי סף קשיח מאשר לבנות מודל קבלה גמיש שמודד פוטנציאל באופן הוליסטי.
מבט קדימה: שינוי אפשרי והכרחי
בעידן שבו ההשכלה הגבוהה בעולם עוברת התאמות מהירות, כולל צמיחה של מסלולי Professional Doctorate, מסלולים מחקריים מובנים עם הכשרה בשיטות מחקר בתוך התוכנית, ומסגרות קבלה שמבוססות על הצעת מחקר, ניסיון, ויכולת כתיבה, הדרישה לתזה כתנאי סף בישראל נראית יותר ויותר כשריד של היגיון מוסדי ישן. שינוי אינו חייב להיות ביטול חד, הוא יכול להתחיל בגמישות: מסלול קבלה לדוקטורט למועמדים ללא תזה בתנאי השלמות מחקריות מובנות בשנה הראשונה, או שנת מכינה מחקרית הכוללת מתודולוגיה, כתיבה אקדמית, אתיקה, ועבודה על הצעת מחקר. מודלים כאלה מקובלים בעולם, והם מאפשרים להגדיל את מאגר המועמדים בלי לפגוע ברף, להפך, הם מחזקים אותו כי הם בוחנים יכולת מחקר בפועל ולא רק תוצר מוקדם של תואר שני.
פרופ’ עקיבא פרדקין מדגיש שבמציאות הישראלית יש גם צורך בהסברה אקטואלית ופשוטה: סטודנטים רבים מסיימים תואר שני ללא תזה מתוך מחשבה שזה המסלול הטבעי, ורק אחר כך מגלים שהדלת לדוקטורט נסגרת בפניהם. זה יוצר בזבוז זמן, עלויות מיותרות, ולעיתים ויתור על שאיפה מחקרית שלמה. “הפתרונות קיימים”, מסכם פרופ’ עקיבא פרדקין. “קורסי שיטות מחקר בתוך הדוקטורט, מסלולי Professional Doctorate רשמיים, ומנגנוני מעבר בין מסלולים. השאלה היא אם תהיה נכונות מוסדית להשתנות”. אם המערכת תאמץ גישה כזו, היא לא רק תיישר קו עם סטנדרטים בינלאומיים, היא גם תרחיב נגישות, תייצר מסלולים מדויקים יותר לשוק העבודה ולשדה המקצועי, ובעיקר תחזיר את הדיון לשאלה הנכונה, האם המועמד מסוגל להוביל מחקר אמיתי, ולא האם כתב תזה בשלב שבו לא תמיד הייתה לו סיבה או אפשרות לעשות זאת.
בין מדיניות למציאות
הדיון בדוקטורט ללא תזה איננו דיון טכני, ואיננו עוסק רק בתקנה זו או אחרת. זהו דיון עקרוני שנוגע בליבה של ההשכלה הגבוהה בישראל, בשאלת ההוגנות, בשוויון הזדמנויות, וברלוונטיות של מדיניות אקדמית בעידן משתנה. כאשר רוב מסלולי התואר השני בישראל אינם כוללים תזה, וכאשר בעולם המערבי כולו ההכשרה המחקרית ניתנת בתוך הדוקטורט עצמו, מתחדדת השאלה האם תנאי הסף הקיימים משקפים איכות אקדמית או בעיקר שימור של מבנה מוסדי ישן. המציאות מראה שיכולת מחקר איננה תוצר של עבודת גמר אחת, אלא של תהליך מתמשך הכולל ליווי, הכשרה, משמעת אינטלקטואלית וסקרנות אמיתית. במובן זה, ייתכן שהשאלה הנכונה איננה מי כתב תזה בעבר, אלא מי מסוגל להוביל מחקר מורכב, עקבי ובעל תרומה לאורך שנים.
דווקא כאן טמון פוטנציאל של שינוי חיובי. ההשכלה הגבוהה בישראל ניצבת בפני הזדמנות אמיתית ליישר קו עם הסטנדרט הבינלאומי, לאמץ מודלים גמישים וחכמים יותר, ולהרחיב את מעגל החוקרים מבלי להתפשר על רמה. שילוב קורסי שיטות מחקר בתוך הדוקטורט, פתיחת מסלולים יישומיים מוכרים, ומנגנוני מעבר מבוקרים בין מסלולים יכולים ליצור מערכת הוגנת, עדכנית וחזקה יותר. זהו שינוי שאיננו מחליש את המחקר, אלא להפך, מחזק אותו באמצעות בחירה מושכלת של מועמדים על בסיס יכולת, מחויבות ופוטנציאל אמיתי. אם תתקבל ההבנה הזו ברמה המוסדית והציבורית, ייתכן שהדוקטורט בישראל יפסיק להיות מחסום עבור רבים ויהפוך שוב למהותו המקורית, מסלול של העמקה, חקר ותרומה משמעותית לחברה, לכלכלה ולידע האנושי.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים