בכתב השטנה שכתבו צרי יהודה ובנימין בימי שיבת ציון, ובו שכנעו את המלך הפרסי כי כדאי לו להקפיא את היתר הבניה שהוא נתן לשבי ציון היהודים, הם טענו בין השאר כי ישנה תכונה מיוחדת המאפיינת את היהודים: "דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת" (עזרא ד, טו). ובתרגום חופשי: עיון בספר הזכרונות של אבותיך יחשוף את העובדה כי הקריה הזו (ירושלים) מאופיינת בכך שהיא עיר מורדת ומזיקה למלכים, ומעולם היא הייתה כזו, ובשל כך היא הוחרבה". בשל היות ירושלים וארץ ישראל אזור חיץ בין הממלכה הפרסית ובין מצרים – אסור למלך הפרסי לאפשר מרד שכזה, ועל כן עליו להקפיא את הבניה של ירושלים.

דברים דומים כתב בימי בית שני יוספוס פלביוס. הוא אפיין את מי שהוא כינה בשם "קנאים" כמי שנוהגים באופן שונה לחלוטין מכל עמי העולם. כל עמי העולם שמו את צוארם בעול הרומאים, ונהנו מהשגשוג ומהסובלנות של השלטון הרומי; ואילו קנאי ירושלים לא איפשרו מדיניות שכזו, ופתחו במרידה שערכה למעלה ממאה שנים, עד שהביאו לחורבן.

שאיפת החרות ואי הנכונות לבטל את עצמאותנו היא אפוא אחד ממאפייני היסוד של ההיסטוריה היהודית. על רקע חג החרות אנחנו צריכים לכרות מחדש את הברית הזו, ולזכור תמיד כי אנו מעדיפים את החרות על פני כל דבר אחר.

באומרנו זאת אנחנו גם צריכים לזכור שני עניינים הכרוכים בכך. ראשון בהם היא העובדה שחרות גם גובה מחיר. אם אנו מבקשים כיום לעמוד שוב על יסודות חרותנו אנחנו צריכים להכשיר את עצמנו ולהסכים לשלם את מחירה. יש לה מחיר בתחום הביטחוני ובחובת המלחמה וקורבנותיה; יש לה מחיר בתחום הכלכלי, ועמידה מול ארצות הברית תחייב אותנו להדק מאוד את החגורה ולהוריד את רמת החיים שלנו בצורה דראסטית; יש לה משמעות מדינית, תרבותית, ולמעשה בכל תחום. זו צריכה להיות הרוח הכללית המרחפת מעל פני כל מה שאנו עושים, ועלינו להכשיר את הלבבות של עצמנו לחרות זו.

שני שבהם הוא הזיכרון שחרות אין פירושה קנאות. קנאות הובילה אותנו לחורבן; חרות מובילה לניהול עניינים מתוך מגמה למצוא את הדרך לחיות לאור חרות זו בלי להזדקק לנקוט במדיניות דווקאית. במציאות התרבותית של היום לא זו בלבד שלא מוטלת עלינו חובה להתעמת עם ארצות הברית ועם העולם כולו, אלא שנכון יהיה לתור אחר דרכים של שיתוף פעולה, ואף הודאה בתחומים בהם גילו כלפינו רוחב לב ומדיניות של בני ברית. אולם כל זה צריך להיות תחת הכותרת הבסיסית של החרות שיש בעצמאותנו המדינית שהיא גם עצמאות רוחנית.

בכניסתנו אפוא לחודש החרות נקבל על עצמנו להיות בני חורין, להסכים לשלם את מחיר החרות, לשאוף לחרות זו במלוא עוצמתה, ובד בבד להיזהר שלא להחריב ולא לדפוק את הראש בקיר. בדרך הזו נצליח לא רק במישורים המעשיים והמדיניים, כי אם גם במשמעות הרוחנית של החרות.

המאמר פורסם באתר ישיבת פתח תקוה