בשנה האחרונה עברה הדמוקרטיה הישראלית מבחן לא פשוט, ובמרכזו יונתן אוריך. בעוד משפטו עדיין מתנהל, אוריך הפך למטרה לרצח אופי מתוזמר היטב: בתקשורת, ברשתות החברתיות ואף בחלקים מהמערכת הפוליטית.

בלי פסק דין, בלי הוכחות מוצקות ובלי סבלנות להליך המשפטי, הוטבעה בו תווית המרגל.

לאורך השנה האחרונה, כל אדם שצפה בתמונות וסרטוניו מביקוריו בבתי המשפט יכל לראות את השינוי הברור בחזותו, שערו וזקנו המבולגן, העייפות שעל פניו, והניצוץ בעיניו שהחל להיחלש. לאחרונה ניתן היה לראות את היועץ המדיני חוזר לעצמו, הוא חזר לפעול ברשת החברתית X בציוצים חדים ושנונים בהם היה ידוע, ואף סרטון שלו מיום חמישי האחרון, כאשר המצלמות רודפות אחריו בשטח בית המשפט, בו הסתובב וציטט את אורי זוהר כשאמר: “תגידו, אני יפה?”.

אוריך מגיע לדיון בבית המשפט (יונתן שאול/פלאש90)

במקום לבחון ראיות, הציבור נחשף למבול של חצאי אמיתות והדלפות מגמתיות

הנחת היסוד של המשפט המודרני – “זכאי עד שתוכח אשמתו”,  קרסה כאן בקול רעש גדול ודרמטי. כלי תקשורת הפכו למגרש משפטי אלטרנטיבי, שבו כותרת דרמטית חשובה יותר מהעובדות, ותגובות זועמות ברשת שוות יותר מהליך הוגן. במקום לבחון ראיות, הציבור נחשף למבול של נרטיבים, חצאי אמיתות והדלפות מגמתיות.

ביום חמישי האחרון נדמה היה שהמשפט מתנהל תחת צל כבד של גזר דין ציבורי שכבר נחרץ מזמן. לא משנה אילו טענות משפטיות יועלו, התודעה הציבורית כבר קיבעה אותו כאשם. במצב כזה, גם הכרעת שופט עלולה להיראות כפרט שולי לעומת הקמפיין התקשורתי.

בדיון עסק שופט בית משפט השלום מנחם מזרחי בשאלה מהותית: האם אוריך נחשב “עובד ציבור” בלשכת ראש הממשלה,  סיווג קריטי לצורך ביסוס עבירות השוחד והפרת האמונים שיוחסו לו. במהלך הדיון הוצגה עדותו של ראש הממשלה נתניהו, שאמר כי אוריך שימש דובר מפלגת הליכוד וחלק ממערך ההסברה, אך לא קיבל שכר מהמדינה. לשאלת החוקרים אם היה מודע לכך שאוריך עבד מול קטאר, השיב נתניהו בשלילה והוסיף: “גם אם כך הם פני הדברים, אין בזה שום דבר פסול, הרבה אנשים עובדים עם הרבה מדינות, קטאר היא לא מדינת אויב”.

בהחלטתו כתב השופט מזרחי כי אין לראות באוריך “עובד ציבור”. לדבריו: “יהא מעמדו הציבורי הנטען של החשוד רם אשר יהיה,  ‘מקורב ל’ וכיו”ב הגדרות בלתי משפטיות, אך ‘מקורב ל’ אינו הופך להיות ‘עובד ציבור’ כהגדרתו בדין הפלילי”. הוא אף הדגיש כי קרבה לראש הממשלה,  גם אם “יצק מים על ידו”,  אינה מספיקה כדי להכניסו לגדר העבירות שיוחסו לו. עם זאת, ציין מזרחי כי היה על היחידה החוקרת להרחיב את החקירה טרם הגשת המסקנות.

הבעיה איננה אוריך בלבד. מדובר בתופעה רחבה יותר: ישראל מתרגלת למצב שבו השיח הציבורי והפוליטי גוזר את דינו של אדם הרבה לפני שהחוק עשה את עבודתו. תקשורת רעבה ללחיצות, פוליטיקאים רעבים להון פוליטי, וציבור שמורגל לצרוך כותרות קצרות,  כל אלה הופכים את חזקת החפות לסיסמה חלולה.

אינני יודע כיצד הסיפור הזה יגמר, האם בסוף המשפט אוריך ימצא כאשם, או כזכאי. אך במקרה וחפותו תוכח אני מאמין שכל אותם פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי ציבור אשר יצאו, האשימו והתייחסו אליו כבוגד, אנשים שרדפו אחר אשתו ברחובות תל אביב, שתלו שלטי בוגד מחוץ לביתה של אימו בכפר סבא,  יצטרכו לעמוד מול המראה ולחשוב בינם לבין עצמם.

המקרה הזה מחייב חשבון נפש. לא רק של עיתונאים, אלא גם של פוליטיקאים ושל החברה הישראלית כולה. האם נוכל להרשות לעצמנו להפוך אנשים לחשודים-מורשעים בתקשורת עוד לפני שהוכחה אשמתם? ואם זה קרה ליונתן אוריך, מי יהיה הבא בתור?