אני מספרת לכולם בגאווה גדולה שאני אמא ללוחמים, כי אני כל כך גאה בבנים שלי שלוחמים למען העם ומדינת ישראל. אני גאה ומקבלת על עצמי גם את הצדדים הפחות נעימים, כמו הדאגה לבנים שנלחמים באויב. אך יש דברים שאינני מוכנה לקבל.

אינני מוכנה לקבל מפקדים שמוכנים לסכן את בני כדי לחוס על האויב. במו אוזני שמעתי רמטכ״ל לשעבר מתגאה בכך לפני קהל! איך אפשר לתת אמון במפקד כזה?

אינני יכולה לשמוע על עוד הותר לפרסום, עוד פעם ממטען ממולכד, כי המנהיגים אמנם יוצאים בהודעות של צער – אך לא נראה שהם מפיקים לקחים שימנעו את פגיעת המטען הבא.

אינני מוכנה לשמוע יותר על הוראות מסכנות לוחמים שיוצאות מלשכת הפצ"רית. למשל: שומעת מהבן שהוא עומד בפני המון מאיים בלי רשות לירות בהם, או: שומעת שהוא זיהה חמושים וקרא לזיק שיוריד אותם והזיק סירב כי הוא לא ראה נשק (בשטח ״סטרילי״ בעזה) וכולם יודעים שהאויב יודע על הטמטום הזה ולכן מחביא את הנשק שלו. או שומעת שאסור להוריד מבנה בגלל נז"א – מילה חדשה ומצמררת שנאלצתי להכיר. מה עם הנזק שנגרם לבנינו? אינני הבוס של הפצ"רית, אך אתה, נציגי בכנסת ובממשלה – כן הבוס שלה. למה היא עדיין בתפקיד?

אינני מוכנה לשמוע יותר שבזמן שהמדינה שולחת את בני להילחם היא גם דואגת להאכיל להשקות ולצייד את האויב בכל טוב. לוחם מספר שמולו יש צלפים שיורים עליו ומאחורי הצלפים שיירת אינסופית של משאיות ישראליות שמתספקת את האויב.

אינני מוכנה לראות שוב עסקאות שמעניקות לאויב את האדמה שעליה לוחמים שפכו את דמם מתוך רצון להעניק אותה לעם ולמדינת ישראל, כדי לחזק את בטחונה. אני תוהה, האם רצונם לא נחשב, אפילו לא קצת? האם דמם כל כך זול שניתן לבזבז אותו על עסקאות "שלום" כתובות על קרח, או עסקאות חטופים שמחזקות את האויב? והאם דמם של בנינו יותר זול מדמם של החטופים?

אינני מוכנה לדאוג מכך שאולי בני לא יבוא טוב בעין של איזה משפטן מצוות הפצ"רית שמחפש להיכנס בלוחמים, והוא ייעצר, ייחקר, ויישפט על זה שהוא מסתכן ונלחם למען עמו ולמען מדינתו. ולעומת זאת אם לוחם השקיע ממיטב כספו לרכוש וסט קרמי מציל חיים והבן של היועמ"שית יחשוק בו, האדון ייקח אותו בלי למצמץ והמדינה לא תבוא איתו חשבון.

אינני מוכנה להתחנן למקבלי ההחלטות שיתחשבו בבנים שלי שלא עובדים נורמלי כבר שנתיים ושכל עסקיהם קורסים, ונשותיהן מותשות מעייפות וילדיהם עצבניים מגעגועים לאבא. אינני מוכנה לעימותים כשאני מגיעה לדבר בוועדות הכנסת, לעיתים היו"רים של הועדות נוזפים בנו, צועקים עלינו, ומזלזלים בחשיבותנו. לעיתים ח"כים ונציגי המטה מפריעים לנו לדבר ואומרים לנו שאין לנו זכות דיבור כי זכות כזאת ניתנת רק למשפחות החטופים. גם אם החטוף שלהם כבר בבית. או שאומרים לנו שאין לנו זכות לדבר נגד הפצ"רית שמתעללת בחיילים, ושהם רוצים שנסתום וניעלם.

אינני מוכנה יותר לדעת מראש שאין לבנים שלי סיכוי לטפס לדרגות בכירות בצבא, כי הדרגות האלה שמורים רק לחיילים שמשתייכים לקבוצה הנכונה. או לאלה שמוכנים להתקרנף כדי להתקבל לקבוצה הנכונה, אינני מוכנה שבני יפנה עורף לחינוך המעולה שהענקתי לו, כמו שיאיר גולן רוצה. אינני מוכנה שבני יעבדו לפרוגרס במקום לדאוג למדינת ישראל.

חוזרת ואומרת, אני הכי גאה בעולם על הזכות הזאת להיות אמא של לוחמים ששומרים על מדינת ישראל ולא הייתי מוותרת על הזכות הזאת בעד שום הון שבעולם. ומוסיפה עוד – מדינה חפצת חיים לא מתנהגת ככה ללוחמיה ולאמותיהן. אנחנו הכוח שמחנך אותם לחשוב על העם. אנחנו העוצמה שמחזקת אותם כשהם בקרב. אנחנו עמוד השדרה שתומכת בנשותיהם ובילדיהם שדואגים מהבית.

==

חני כהן-זדה היא אם לחמישה לוחמים וחברה בארגון אמהות הלוחמים