פרשת חוקת: שבת שלום לכולם למי שעוד לא ראה את סדרת המופת "טד לאסו"- אז אוצו רוצו לצפות, זאת צפיית חובה! הסדרה מלאה בדמויות נהדרות. אחד החביבים שבהם הוא דני רוחאס, החלוץ המקסיקני המצויין שהוא תמיד שמח ומאושר לעסוק בכדורגל והוא תמיד אומר- football is life. בתחילת העונה השנייה הוא מקבל הזדמנות לנצח משחק חשוב כשהוא בועט פנדל בסיום המשחק.

אלא מה? ברגע שהוא משחרר את הבעיטה, הקמע של הקבוצה- כלב ציד בשם ארל מזנק לכיוון השער ומנסה לתפוס ציפור, הכדור של דני פוגע בו והתוצאה צפויה. דני נכנס לדיכאון עמוק וזה משפיע על המשחק שלו. הקבוצה מזעיקה פסיכולוגית ספורט מיוחדת שמטפלת בו במשך זמן עד שהוא חוזר לעצמו ומשנה את המנטרה שלו ל-football is life, but it's also death. But mostly life.

אז החיוך חוזר לפנים שלו. זה משפט לכאורה פשוט אבל מסמל את האהבה הלטינית לכדורגל ולכל מה שהוא מסמל. אבל גם מכניס את החיים והמוות לפרופורציה. אל תחכו- עונה 4 בדרך!

פרה אדומה | צילום: Malene Thyssen מתוך ויקימדיה

אין פרשה המסמלת את היחס היהודי למוות כמו פרשת פרה אדומה בפתיחת פרשת חוקת. להבדיל מדתות אחרות המקדשות את המוות ואת העולם שמעבר- ביהדות המצב הוא הפוך לחלוטין. אצל המצרים ניסית לצבור עושר ומשרתים בכדי שילוו אותך אחרי המוות. הם התעסקו המון עם המוות והאל סת היה אחד האלים החשובים ביותר.

היוונים והרומאים גם נתנו כח וכבוד להאדס ופלוטו והמיתולוגיות שלהם מלאות במוות ובעולם המתים. אצל ההינדים היו שורפים את האישה ביחד עם גופת הבעל בכדי שתלווה אותו הלאה ועד היום הם מתעסקים המון בשריפות מתים וכדומה. בנצרות ובאיסלם יש גם עניין גדול במוות ובעולם הבא. פיטר הקדוש שופט את המתים בשערי גן העדן ומחליט מי למעלה ומי למטה.

השהיד בעצם כבר מת

הנוצרים כל הזמן מנסים ל"שפר עמדות" לפני המוות בכדי לזכות לחיים יותר טובים אחריו. על העיסוק המטורף של האיסלם במוות אין מה להרחיב. על 72 הבתולות ועל תרבות השהידים כולם יודעים. השהיד בעצם מצהיר שהוא מת כבר מעכשיו ורק מחכה ומצפה למוות מפואר בכדי לעשות כבוד לו למשפחתו. וביהדות? אין אף מילה בתורה על העולם הבא ועל מה שקורה אחרי המוות.

העיסוק העיקרי שלנו הוא בעולם החיים. המוות הוא לא טרגי אם הצלחת להשאיר אחריך מורשת או צאצאים ותלמידים הממשיכים את דרכך. להיפך – גזירה על המת שישתכח מן הלב. אין עיסוק במצבות קבורה או באתרי עלייה לרגל ומשה אפילו לא רצה שיידעו היכן נקבר בכדי שלא יהפכו אותו לעבודה זרה. אין דוגמה טובה מפרה אדומה שמייצגת זאת הכי טוב.

המוות והמת הם טמאים, הפך הקדושה. אם מישהו רוצה לחזור ולהתחבר למקור תורת ה'- הוא צריך לטבול ולהזות על עצמו אפר פרה אדומה. הפרה מייצגת את החיים, האדום הוא צבע של הדם החי והמים? הם הם החיים עצמם. ככה התורה מסבירה לנו מה יותר חשוב. התורה לא רוצה שנתבוסס במוות ובאבל. זה לא דבר טוב.

פרשת חוקת: "לא המתים יהללו י-ה"

הרב זקס מסביר את ההבדל בין תגובת משה במרה וברפידים לתגובתו השגויה כאן, שעליה נענש. אם נשים את האירועים ברצף הנכון- נראה שהאירוע בפרשתנו התרחש לאחר מות מרים. משה איבד את אחותו הגדולה ששמשה לו מעין אימא ולכן הוא לא חשב בהגיון. שימת דגש על המוות היא מקור לטעויות. יש להתאבל שבעה ושלושים כמו שצוותה התורה אבל זהו.

אחר כך צריך לחזור אל החיים הרגילים ולהמשיך לחיות. לפעמים זה קשה ולכן התורה מבקשת מאחרים לעזור לנו. הכהן מטהר את הטמאים, לא הם מטהרים את עצמם. גם בשבעה, באים אנשים מבחוץ ומנחמים אותנו ועוזרים לנו לקום. מתי מסתפר האבל? משיגערו בו חבריו. עכשיו נוכל לקום, להתנער ולהמשיך הלאה.

זאת הייתה תמיד הגישה היהודית, לא הרגשת קרבן תמידית, למרות שבהחלט הרווחנו את ה"זכות" הזאת. יהודים חטפו מכות, קמו, ניקו את עצמם והמשיכו הלאה- ליעד הבא."לא המתים יהללו י- ה ולא כל יורדי דומה" וגם "כי לא יחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה " ועוד פסוקים רבים. אנחנו דת של חיים -בואו נפיח משמעות בחיים האלה. ותעשו טובה לעצמכם- תראו את הסדרה!שבת שלום לכולם