בספר האגדה מסופר, כי טרם בריאת האדם הזמין השם יתברך את הנשמה להיכנס אל גוף האדם, אך היא סירבה כי לא היתה רצתה לצמצם עצמה למגבלות האוזן והעין. מה עשה? לקח מלאכים שנגנו עבורה, ומתוך שהיא נסחפת אחר שירתם – נפלה לתוך בור. אז לקח אותה ונטעה בטיפה הסרוחה. מאז, בכל פעם שמקשיב האדם למוסיקה הוא נזכר בזמנים בהם הנשמה היתה עדיין חופשיה.

את הסיפור הזה סיפר ירון פאר, המנהל המוסיקלי והסולן הראשי של המופע "מאפגניסטן ועד כאן" שהתקיים בשבוע שעבר בבית אבי חי. האירוע תואר כ"אנסמבל של מוסיקאים…המבצעים יחד עיבודים לפיוטים ממסורת יהדות אפגניסטן בצד לחנים מקוריים למזמורי תהלים בהשראת המוסיקה הקלאסית, העממית ושירת הווקאלי… להתעוררות האלוקי ולקירוב הלבבות".

על הבמה מכוסת השטיחים הצבעוניים מונחים כלי נגינה רבים, מביניהם אני מזהה רק את הגיטרה, הסיטאר והטבּלה. כששבעת הנגנים עולים ומתיישבים על השטיחים הקהל קצת במתח. מה עומד להתרחש? מהי שירה אפגנית? ואיזו ארץ היא אפגניסטן בכלל?  

פותחים את המופע מארק אליהו על הקמנצ'ה ודודו אלכּביר שנחבא אל הסיטאר. שני אמנים שבחרו בכלי נגינה יוצאי דופן והלכו אחר אהבתם בדרך של מסירות נפש גדולה. התוצאות ניכרות ומרגשות. לאחר קטע בן שתיים- שלוש דקות מצטרף גם שמעון לב טהור ששר בקול עדין ובמבטא שנבראו במיוחד לערבים מסוג זה את "לכו נרננה" (תהלים צ"ה).  

שמעתי פעם מפי רב גדול שפיוט לא די בו שיתנגן פעם אחת, על מנת שייכנס ללבבות עלינו לשוב ולחזור על המלים פעם אחת פעם, עד שייטמע בנו, שנִּטָמע בו. הפעם זכיתי לחוש זאת בעצמי ואין ספק שזה מחלחל, החזרה הזאת.  

זה חלחל ונטמע גם כשהתנגן סולו איטי בתחילת כל שיר (כמעט), למשל איתמר שחר שהזכיר לי ישיבה על גדות הנהר כשהוא מחולל על חליל נֵאי ב"מה יקר חסדך" (תהלים ל"ו), או ירון פאר שהפליא בשירתו ובנגינתו על ההרמוניום ועל  הרבאב האפגני, שני כלים נוספים שעבורי הם חידוש גדול ומרתק.  

עוד יותר זה חדר ללב הקהל, שהצטרף במחיאות כפיים נלהבות, בשירים דוגמת "י-ה ריבון עולם", בלחן קצבי שצריך לאמץ הביתה עוד השבת ו"ניגון הברית", ניגון שגם ללא מילים מצליח לשמח, לרומם ולהלהיב.  

שיר אחר שזכה לתשואות, לא מעט כנראה בזכות הברק בעיני הסולן וכנראה שעוד יותר בזכות הנגנים המופלאים על כלי ההקשה גיל המאירי (זארב ודאף) ודניאל וויט (טבּלה ודולאק), הוא פיוט החתונה מאת ר' ישראל נג'ארה ע"ה – "יונתי זיו יפעתך", שנוגן בלחן האפגני בו נהג החתן לקבל את פני הכלה הפוסעת אל החופה.

לכן אין פלא שההופעה נפתחה במלים "איזה יופי להופיע בירושלים עם השירים האלו". כי מה היה לנו, בעצם? הרבה שמחה וקצב והרבה הרבה מלים שבקדושה. ועוד שיר אחד, אחרון חביב, בשבילי ובשביל כל עם ישראל לכבוד הגאולה – "נפוצותינו כנס". שיר שבקע את כל החומות והמיס את כל הלבבות בשמחה ובצהלה שבו.

אז מה יהיה על אפגניסטן? משמעות המילה "סטן" היא ארץ ו"אפגא" זהו שודד. מה אני אגיד לכם? אם הם רוצים את הניגונים שלהם, שיבואו לשדוד אותם חזרה, נראה אותם. עם נגנים כאלו נראה שיש מי ששומר עליהם אצלנו מכל משמר.