מאמרו של הרב רונן לוביץ "בשר זה כשר" (שהתפרסם באתר ynet בתאריך 14.02.15 ) טלטל אותי מאוד. קריאתו המעודדת המתת בהמות ועופות הטריפה את נפשי. לא שהוא חידש משהו בדבריו, וגם מסקנותיו לא הרחיקו לכת יותר מהדעות המקובלות בקרב הדתיים כיום. בסך הכל הוא מצטרף לקריאתם של מאות רבנים לענות ולהרוג אלפי יצורים מדי יום על מנת לנגוס בבשרם הרך, וזה לגמרי מקובל כיום כנורמלי. אני לא מנסה להדחיק את העובדה שרוב העולם אינו רואה בהמתה שכזו שחיתות מוסרית או סוג של שגעון.

ובכל זאת מאמרו הרגיז אותי. וכשאני מנסה להבין מדוע, אני חושב שהסיבה היא שיש במאמר זיוף ושקר, ואפילו הרב לוביץ עצמו אינו באמת מאמין במסקנותיו המעשיות. זהו מאמר הנראה תמים ורגוע, אך השלכותיו הישירות הן מוות המוני, ממשי, כזה שפוער חור שחור ונורא בחייהם של אלו שנותרו חיים ועדים לו. והכאב הוא לא רק על מותם של אלפי בעלי החיים בישראל מדי יום – שנעשה בשמם ובמימונם של הרב לוביץ ודומיו – אלא בעיקר על הלב האנושי שלנו שנדם ומת.

אותו לב יהודי שנצטווה בהר סיני להיות רך ורחום כלפי בעלי החיים; אותו לב אנושי שבו הצטיינו והתבדלו בני ישראל הרחמנים מאומות האחרות – הלב הזה כבר חדל לפעום אצל רובנו, גדולים כקטנים, דתיים כחילונים. הלב הטהור הומת, וכיוון שכך – איננו מרגישים ברוע ובכאב של מוות, של מות אפרוחים ועגלים. עד שהגענו למצב שבו רב נכבד כותב מאמר תמוה שכזה. ובמצב שכזה, הגיעה העת לבדוק את יהדותנו, כפי שהתריעו חז"ל (במדבר רבה, נשא), כלומר: האם מה שנחשב כיום לדעת התורה בנוגע לבעלי החיים, היא באמת גישה יהודית.

להרגיש בצער הבריות

הרב רונן פותח את מאמרו בהכרזה נרגשת: "הגידול של בעלי החיים מוכוון באופן אינטנסיבי ואינטרסנטי להגדלת התפוקה ולהשבחת הבשר והעופות, תוך גרימת צער וסבל שקשה ואף אסור להתעלם ממנו". ועם זאת אני חושב שכל מי שקורא את המאמר חש כי הכותב מתעלם לחלוטין מצערם של בעלי החיים. הוא אכן דן ומתפלפל כיצד עלינו להתייחס לאותו צער, אולם לרגע אחד הוא לא מודה בו באמת, ובוודאי שאינו מרגיש אותו.

האם הרב רונן הפנים את המסקנה של הרב משה פיינשטיין ושל הפוסקים האחרים (מהם התעלם!) האומרים מפורשות שתעשיית המזון מן החי הגיעה לממדים נוראיים האסורים על פי ההלכה, ובמקרים כגון אלו אסור לאדם לקנות מזון שכזה? ואם הפנים זאת – האם הוא חושב שבעלי החיים האחרים בתעשייה אינם סובלים ברמות מטורפות? האם לפני מאות שנים גידול בעלי החיים למזון היה כרוך ברמות כה גבוהות של סבל, המסיבות מוות המוני לבעלי החיים, בחניקתם, הריגתם, שריפתם בחום הלולים או סקילתם במשאית? האם ישנה בעולם עוד חוויית סבל וכאב, רגשי וגופני, שטרם "זכו" לה החיות המסכנות? האם אתם מתארים לעצמכם מציאות כלשהי של סבל קיצוני שהרבנים כן יקומו ויאסרו לצרוך מזון מן החי? כשהרציתי שאלות קשות מעין אלו באוזני רבנים חשובים, לא קיבלתי תשובה מספקת. אני מקווה מאוד שלעומתם הרב רונן חשב בכובד ראש על שאלות אלו, טרם דיבר על צעב"ח.

קח סכין

מה בעצם הפריע לרב רונן במאמרו של אסא קיסר, שבגינו נזעק לפרסם עידוד לאכילת בשר? מה היה קורה אם אכילת הבשר בארץ היתה מצטמצמת, דבר שהרב רונן עצמו טוען שהוא מבורך? מה גורר את הרב רונן להסתמך באופן תמוה על דרכו הקיצונית בעניין זה של הרב יצחק וייס, רבה של העדה החרדית הקנאית בירושלים, זו שהרב רונן מן הסתם מתנגד להשקפתה כמעט בכל תחום? מן הסתם לפני שהרב רונן כתב את מאמרו הוא למד את סוגיית צעב"ח לעומק, ועיין גם בדעות החלוקות בתוקף על הרב וייס, וסוברות שהרעבת תרנגולות אסורה. אני תוהה, אם כן, מדוע בחר הרב רונן בפסיקה הקיצונית המתירה להרעיב ולהכאיב לתרנגולות, כאב וקושי חמורים כל כך עד שחלקן מתות ברעב בעקבותיהם.

ואולי התשובה לכל השאלות הללו היא פשוטה ממה שאני מצפה: הוא אוהב לאכול בשר. זה טעים לו. ואני מבין אותו לגמרי; ואדרבה, אני רוצה לעודד אותו: אם הוא באמת בעד לשחוט וולאכול בשר, והוא מתחבר לזה, אני קורא לו מכאן: קח סכין, קום ושחט! אני מתכוון לכך במלוא הרצינות. האם אתה באמת חושב, הרב רונן, שזה הגיוני לאכול כיום בשר של בהמה שחוטה, שהוכתה בסכין חדה ודמה הותז על קירות בית המטבחיים, והיא נאנקת בכאב? אני מניח שטרם חיווית את דעתך בנוגע לשחיטת בעלי חיים, ביקרת בבית המטבחיים. תרשה לי לשאול אותך שאלה קטנה: האם אתה באמת מסוגל לשחוט עגלים רכים? כן כבוד הרב, זה ממש לא חכמה ולא יפה להפיל על אחרים את המעשה שאתה מעודד. האם גם אתה בעצמך מסוגל ליישם את הרוע האיום שעושים שליחיך בשבילך?

אתה יודע מה, בא נדבר על השלבים שמאחורי השחיטה או לפניה. האם אתה בעצמך מסוגל לדחוף 15,000 אפרוחים מדי יום לשקיות זבל ולחנוק אותם, או להטביע תרנגולות בקצף? האם לבך חזק מספיק כדי לחטוף את העגל הנולד מאמו הבוכה?

אנא הרב רונן, התכבד נא להיכנס ללול המצחין. אסוף בבקשה את גוויות התרנגולות שמתו בלילה כי לא הצליחו להגיע, על רגליהן הדקות והשבורות, אל מתקן המים לשתייה, אל המזון… ערום נא את גופות אלו שנוקרו למוות מרוב צפיפות. אם לבך ערל ואתה מסוגל לעשות זאת – צר לי לבשרך כי אני ורבים שכמותי מחפשים רבנים מסוג אחר לגמרי… ואם אינך מסוגל לעשות זאת – מנין היומרה לעודד אחרים שיעשו בשבילך את הדברים הללו שאתה עצמך חש בנוראיות המוסרית שבהם?

צער בעלי חיים דאורייתא

האם הרב רונן באמת מאמין שבעלי החיים בתעשיית המזון בכלל, ואווזים מפוטמים בפרט, לא סובלים? האם תאוות הבשר כה עיוורה את עיניו עד שנשכחו ממנו דברים שכתב ופרסם לפני זמן מה: "ברצוני להדגיש שלדעתי אין כל מקום להתיר אכילת כבד אווז, וזאת משום צער בעלי חיים שהוא מדאורייתא"? האם הוא יכול להסביר לי מה פשר מצוות "צער בעלי חיים ביהדות", שהינה שורש לכל כך הרבה מצוות בתורה, אם אכן "מידת הצער שנגרמת לבעלי החיים במהלך גידולם, טיפולם ושחיטתם – אינה כה ברורה?".

אסיים את דבריי בסיפור הידוע על ר' יהודה הנשיא, אשר טען באוזני העגל שביקש אצלו מחסה כי הוא נוצר לשחיטה, והעלים עין מבכייתו. אמר הקב"ה: "הואיל ואינו מרחם – יבואו עליו ייסורים". מכאן אנו למדים כמה חמורה אטימות הלב בעיני הקב"ה, וכמה אדם ירא שמים אמיתי צריך להיזהר ממנה. ובימינו, כשאנו סובלים ממחלות חשוכות מרפא, אין ספק שצריך להתחזק בעניין הרחמים על הבריות, ולהימנע משתיית חלב, שנשאב באכזריות מאמו של העגל, ומתרומות כספיות כלשהם לתעשיית המזון, המצערת מדי יום עשרות אלפי בעלי חיים בשביל בצע כסף.