איך נשוב עוד לרקוד? שאלה זו מרחפת כבדה באוויר, מבעד לאבק, מבעד לרסיסי-כל-מה שנופָּץ בשביעי באוקטובר. איך נוכל לזוז כשהקרקע תחתינו כה רעועה, כמו נשמטת; כשהמקצב שאי-אז נשא אותנו דרך החיים נגזל מעִמָנו, מותיר אחריו רק שתיקה? אבל הנה אנחנו, עומדים במרחב הזה – ביום שמחת תורה, לא פחות – היום שבו אמורים אנו לרקוד עם התורה בידינו, אמורים לשיר בשמחה ואושר, רגשות שנראים כה רחוקים מאתנו כעת. איך רוקדים כשהעולם מבוקע, כשמרגישים שאנחנו עומדים בין הסדקים הנפערים?

זה נראה בלתי-אפשרי, הלא כן? כמעט יותר מדי לבקש. אבל אולי דווקא משום כך עלינו לשאול את השאלה. לא כי יש תשובה פשוטה, אלא כי עצם התהייה בַּעניין עשויה להיות מה שיוביל אותנו חזרה לחיים. ישנו פרדוקס יפה ומשונה במסורת שלנו – המחול הזה של היות-שבוּר והיות-שלֵם. זה מה ששמחת תורה ייצגה עבורנו תמיד. הריקוד בא מיד לאחר יום כיפור, לאחר ימים של הרהור בכישלונותינו, הפסדינו, הדברים שעליהם עלינו לכפר. ובכל זאת, אנו מגיחים מתוך כל הכַּבדוּת הזו ונקראים לרקוד, לעלוץ בתורה כאילו הותרנו מאחור את כל השֶבֶר והשִבָרון. אבל זה הרי לא המצב; המרוּסקוּת הזו לא נעלמת. אנו נושאים אותה עמנו. אז איך נוכל לרקוד כשהיא קיימת? איך נוכל לצעוד קדימה כשעדיין פזורים בתוכנו כל השברים הללו?

אלא שאין לנו ברירה. זה מה שהמסורת שבידינו קוראת לנו לעשות. ריקוד זה, אין פירושו שִכחת הכאב או העמדת פנים שהכול בסדר. פירושו להיות בעלי לב נשבר – ועם זאת למצוא דרך לנוע. פירושו להבין שאפילו בעיצומו של צערנו העמוק ביותר, ישנו דבר מה שנותר שלם: רוחנו, יכולתנו להמשיך לחיות, להמשיך לנשום, להמשיך לצעוד קדימה, אפילו כשמשא העולם מכביד על כתפינו עד דכא.

איך נוכל לרקוד שוב? אין זו רק שאלה לשמחת תורה; זו שאלה לכל רגע ורגע לאחר שאנו חווים אובדן, טרגדיה, לאחר שעולמנו מתבקע. התורה מראה לנו שריקוד החיים לא מותנה בכך שהכול בחיינו מושלם. פירושו הוא לנוע אפילו בתוך השברים, עם כל המשא שעל כתפינו, חרף משקלם של אלו שאינם יכולים עוד לרקוד, הדממה שהותירו מאחוריהם. ושמא לא חרף – אלא, בגלל? אנו נושאים את הדממה הזו עִמָנו, לא כהעדר, אלא כחלק מהמקצב, חלק מהריקוד.

המסורת שלנו מדברת על אלוהים המצוי ב"קול דממה דקה". לפעמים, מתוך הדממה העמוקה ביותר, עולה מעין קול קדוש, נוכחות שמדברת ללא מילים. בדממה הזו אנו עשויים למצוא את הכוח לצעוד את הצעד הראשון. ואז אנו נזכרים שמחול איננו תמיד ביטוי של אושר. לפעמים, מחול הוא דרך לשרוד. לפעמים, הוא דרך לומר: "אני עדיין כאן. אני עדיין חי". הוא דרך לתבוע מחדש את בעלותנו על גופנו, על המרחב שלנו, על זכותנו להתקיים בעולם למרות כל מה שעושים כדי למנוע זאת מאִתנו. או-אז נַעשָה הריקוד כעין אקט מתריס, התקוממות כנגד ניסיונו של הרֶשע לנצח.

ישנו סיפור על דוד המלך שרקד לפני ארון הברית בשעה שהארון הקדוש הובא אל תוך ירושלים. המלך כרכר ופיזז בפראות, בדרך שעוררה אי נוחות בלבם של אחרים. אלא שריקודו לא היה רק דרך לחגוג. זה היה מעשה של פגיעוּת, של חשיפת כל מכמני הנפש בפני האלוהים. הייתה זו דרך להגיד: "זה אני, כולי – על לבי השבוּר, השלם." אכן, ריקוד של דוד לא היה נאה ומהוקצע, לא אלגנטי; הוא היה גולמי, מתפרץ; הוא היה אמתי.

אולי כזה אמור גם ריקודנו להיות כעת. לא ביטוי מושלם, כוריאוגרפי, של שמחה – אלא תנועה גולמית, כאוטית, פגיעה, לכיוונם של החיים. אנחנו רוקדים כי אנו מסרבים להניח לרוע לנצח. אנו רוקדים כי במעשה ההתנועעות אנו יוצרים מִקְצָב חדש, שיר חדש. ובשעה שאנו רוקדים, איננו לבד. אפילו כשהתחושה היא שהעולם עצר מלֶכֶת, ישנם אחרים לצדנו, הפוסעים אף הם לתוך אותו מקצב בלתי מוכּר, מוצאים שוב את דרכם אל החיים. זהו כוחו של השיר המשותף – ההכרה שבעוד כל אחד מאִתנו נושא את חלקנו בשֶבֶר הגדול, יחדיו אנחנו טווים דבר-מה שָלֵם.

שמחת תורה היא החג שמלמדנו זאת. התורה איננה סיפור מושלם. היא גדושה רגעים שבורים, כישלונות אנושיים, גלות ותעייה. ואף על פי כן, בסוף כל שנה אנו גוללים את המגילה אחורה ומתחילים מחדש. אנחנו מתחילים בבראשית – בהתחלה. וכבר בפסוקים ראשונים אלו אנו קוראים על תוהו ובוהו – ערבוביָה ורִיק גמורים. כשאלוהים ברא את השמים ואת הארץ, הארץ הייתה שוממת וחסרת-צורה, ואפלה שָרְתָה על פני השטח הירֵחִיִים. ומתוך האפלה הזו, מתוך הערבוביה הזו, דיבר אלוהים ואמר: יהי אור! והאור לא נברא כדי לסלק את החשכה; הוא נטווה מתוכה. האור בא מתוך התוהו עצמו. הבריאה נוצרה לא מתוך השלמוּת המוחלטת, אלא מתוך השבוּר וחסר-הצורה. ובאופן זה נקראים גם אנחנו ליצור.

זהו הריקוד. אנו מכירים בקיומו של החושך, אנו אוחזים בדממה, ואז – אנו פוסעים פסיעה קדימה. ואחריה עוד פסיעה. אט אט, החלקים מתחילים לנוע ולהתרקם מחדש יחדיו; אט אט, המקצב חוזר.

ובאמת, איך נוכל שלא לרקוד? איך נוכל שלא, כשרבים כל כך עודם ניצבים בתוך השברים ובוחרים בכל זאת בחיים, בוחרים באור? איך נוכל שלא לרקוד כשהחיילים ניצבים בקווי החזית, מגפיהם כבדות ומאובקות, לבותיהם עמוסי-אחריות, על כתפיהם – מדינה שלמה, ובכל זאת הם ממשיכים לנוע קדימה? עבורם אנו רוקדים! עבור אלו שמקיימים את המערכה, שנושאים את חיֵי כל מי שנותר מאחור, אפילו שחייהם שלהם-עצמם מרגישים כעת סדוקים ושבריריים. איך נוכל שלא לרקוד כשכוחם מאפשר לכולנו להמשיך לעמוד – ואף תובע, שנמשיך לחיות את החיים במלואם?

איך נוכל שלא לרקוד עבור הנשים שרואות את בעליהן נעלמים אל תוך התוהו, שמתעוררות כל בוקר מבלי לדעת מתי ישובו, אם בכלל. הן נושאות את שִברָן שלהן, את שתיקתן שלהן, ובכל זאת הן מתעוררות, בכל זאת הן מדליקות את הנרות, שומרות על גחלת התקווה לבל-תִכבֶּה. עבורן אנו רוקדים! עבור אלו שממתינות, עבור אלו שנושאות את מעמסת ההֶעדֵר ובכל זאת מצליחות להמשיך. אנו רוקדים כי הן בחרו שלא להניח לדממה לכלות אותן.

איך נוכל שלא לרקוד עבור הילדים, הבנים והבנות שלא מבינים למה אמם ואביהם חייבים לעזוב, למה העולם מרגיש כה שונה, כה כבד, רוחֵש מועקות בנות-בלי-שֵם? אבל הם ממשיכים לשחק, ממשיכים לצחוק, ממשיכים למצוא שמחה אפילו ברגעים הקטנים ביותר. אנו רוקדים עבורם. עבור אלו שמזכירים לנו שהחיים מוסיפים לפעום אפילו בזמנים האפלים מכול. אנו רוקדים – על האור שעודנו מנצנץ בעיניהם.

איך נוכל שלא לרקוד עבור המפונים, שהותירו את בתיהם, את חייהם, את זיכרונותיהם מאחור, שסוחבים את כל עולמם בתוך מזוודה אחת אך מוסיפים להיאחז בתקווה, מוסיפים לשאת את חלום התקומה, השיבָה? אנו רוקדים עבורם. עבור אלו שהותירו הכול מאחור אך מסרבים לוותר על עתידם. אנחנו רוקדים כי הם לא ויתרו על ההבטחה להיות שוב בבית.

איך נוכל שלא לרקוד עבור אלו שאיבדו בנים ובנות, אלו שליבם נקרע מיגון – ובכל זאת הם עומדים? איך נוכל שלא לרקוד כאשר אהבתם מוסיפה לפעום כל רגע ורגע מחייהם, אפילו נוכח אובדן כה מצמית? אנו רוקדים עבורם, כי אפילו בשִברָם הם ממשיכים להפיץ בגאון את האור של אהוביהם שהיו ואינם.

איך לא נרקוד עבור החיילים הפצועים, אלו שהקריבו כה הרבה מעצמם בשדה המערכה, שנושאים צלקות גלויות ואחרות הסמויות מן העין, ובכל זאת ניצבים, יפים ותמירים כארזים, נושאים בתוכם את הכוח לאלף קרבות? אנחנו רוקדים כי הם מהווים לנו דוגמא חיה כיצד להמשיך קדימה, ויהא כבד המשא כאשר יהא, ויהיו הפצעים כואבים כאשר יהיו.

איך נוכל שלא לרקוד עבור ניצולי פסטיבל נובה, עבור אלו ששרדו תופת שאין לדמיין, ואוצרים בלבם – את אלו שלא שרדו? עבור אלו שמקיצים כל לילה, שטופי-אימת-הזיכרונות, אך בוחרים בכל זאת להמשיך לחיות, לדבוק באור שעולה בידם למצוא? אנו רוקדים עבורם, עבור אלו שנושאים את סיפוריהם של הנופלים ואת סיפורי ההישרדות שלהם-עצמם. אנו רוקדים כי הם מזכירים לנו שאפילו בסוף החשוך שבלילות – מפציע השחר.

איך נוכל שלא לרקוד עבור החטופים, עבור אלו שעדיין מוחזקים בחשיכה, עבור משפחותיהם שמתעוררות כל בוקר עם תחושת ריקנות בל-תתואר, מחכות לאות, לנס, ליום שיקיריהן ישובו הביתה? אנחנו רוקדים כי הן עדיין מאמינות, כי אהבתן מסרבת לִכבות אפילו בתוך עומק החידָלון.

איך נוכל שלא לרקוד כשרבים כל כך מוסיפים לעמוד בגבורה, כשרבים כל כך מוסיפים להילחם, לאהוב, לקוות, לחיות? אנחנו רוקדים כי הם עדיין כאן. כי אנחנו עדיין כאן. וביחד, נמשיך לרקוד אל מול כל מה שאיים לגזול מאִתנו את המחול הזה. וכלום נוּכל שלא לרקוד כשמוסיקת החיים מוסיפה להתנגן, כשאורם של השבורים נוגֶה עוד בזיו-יקָרוֹת? אנחנו רוקדים עבורם, עבור כל אחד ואחת מהם; עבורנו, שבורי-הלב ונרפאים כאחד.