ח"כ שלי יחימוביץ החליטה שהיא חורגת ממנהגה האדוק לא לפרסם נאומים של חברי כנסת אחרים בבלוג שלה. "אתם יודעים שאני מרבה לשתף פעולה בחקיקה עם חברי כנסת מכל סיעות הבית", כותבת יחימוביץ באתרה, "אבל נאומים שלהם אני לא נוהגת לפרסם, בשביל זה יש לכל ח"כ את האתר שלו."

ובכל זאת חברת הכנסת מ'העבודה' החליטה לחרוג ממנהגה לטובת ח"כ ממפלגת ה"בית היהודי", הלא הוא ח"כ אורי אורבך. מה קרה? ובכן, אורבך הצליח לגעת בנקודות הרגישות של יחימוביץ': סגירת השידור הציבורי וההפרטה של הנכסים הציבוריים.

אורבך דיבר על "הפרטיזציה של המציאות" ויחימוביץ' הייתה מאושרת עד שהיא הייתה חייבת להעלות את נאומו של אורבך באתרה. יחימוביץ הסבירה מה הקריטריונים להעלאת נאום בבלוג שלה. הנאום חייב להיות מושלם, עם להט וחוש הומור וכנראה שאורבך עמד בדרישות. "יש כל מני מדדים לדעת אם נאום של ח"כ במליאה הוא נאום טוב, או סתם פטפוטי סרק וקלישאות", מסבירה יחימוביץ', "צריך למשל שהנואם ידע על מה הוא מדבר. שיהיה בנאום להט, או חוש הומור, או משהו שלא ידענו. יש נואמים שגם אם אני לא מסכימה עם אף מלה שלהם אני בכל זאת נהנית לשמוע אותם ויודעת שאתם משעמם לא יהיה. ולפעמים, וגם זה קורה – לא הרבה, אבל קורה – שיש נאום שאני מסכימה אתו לגמרי, ואפילו קצת מקנאה שלא הצלחתי להסביר את הדברים יפה כל כך."

נאומו של אורבך על השידור הציבור בכנסת:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תחשבו שיהיו לנו רק בתי-חולים פרטיים, וכל אחד יקבל טיפול לפי הכסף שיש לו. רק בתי-חולים פרטיים, לא גם. רק בתי-חולים פרטיים. ותחשבו שיהיו לנו רק בתי-ספר פרטיים, וכל אחד יקבל חינוך ולימוד רק לפי הכסף שיש להורים שלו. אין כסף, לא תלמד לקרוא. יש כסף, תלמד. יש לך הרבה כסף, תלמד 12 שנים. ותחשבו שלא יהיה לנו צה"ל, יהיו לנו רק חברות שמירה. זה יהיה משתלם יותר אולי, בלי כל הפנסיות, בלי כל התנאים, אבל מאוד יעיל. ישמרו על הגבולות, ישמרו על הערים, על החופים, ביישובים. ותחשבו שיהיו בתי-סוהר פרטיים – האמת היא שאת זה כבר חשבו – רק בתי-סוהר פרטיים. ותחשבו שיהיו לנו רק כבישי אגרה, כבישים פרטיים. מי שאין לו, שילך ברגל.המדרכות יהיו, אגב, חינם. ומי שיש לו הרבה, ייסע הרבה.מי שיש לו קצת, ייסע בכבישים הזולים.

שלי יחימוביץ (העבודה):
גם זה כבר קיים.

אורי אורבך (הבית היהודי):
הכול קיים קצת. אבל אני מציע להרחיב את זה, לאור ההצלחה, שזה לא יהיה גם, אלא רק. רק דברים פרטיים, כי אנחנו בפרטיזציה של המציאות. זאת מילת המפתח.פעם אמרו "מהפרת עד החידקל", היום מהפרט. זכויות הפרט, זכויות הפרטי. ותחשבו, רבותי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, שיהיה לכם רק שידור פרטי. רק שידור פרטי.זה לא נשמע לכם כל כך נורא. כל הדברים האחרים שאמרתי עכשיו – אתם מבינים שזה לא יכול להיות. ואני אומר לכם, אי-אפשר שיהיה פה רק שידור פרטי. מה זאת אי-אפשר? אפשר, אף אחד לא ימות. בטח לא מייד.כשאנחנו אומרים "רק שידור פרטי", אנשים אומרים: אין לנו כוח, ערוץ 1 נורא משעמם, הכול כזה בשחור-לבן, סרטים, ה"גבעתרון" כל הלילה. מתווכחים שם על פוליטיקה. סרטי תעודה נורא ארוכים, זה דורש לפעמים אפילו ריכוז. ובערב למי יש כוח להתרכז? אבל גם רשת ב' לא תהיה לכם, וגם לא רשת ג' וגם לא "קול המוסיקה" ולא רשת א' ולא רשת מורשת, ולא עוד הרבה דברים.

שלי יחימוביץ (העבודה):
ולא רדיו באמהרית ורדיו ברוסית ורדיו בערבית.

אורי אורבך (הבית היהודי):
ברור שלא יהיו. ואחרי שלא יהיה ערוץ ציבורי – זה לא רק שלא יהיה ערוץ 1 ורשת ב' וכל הדברים האלה, בסדר, פחות איזה ערוץ. גם הערוצים המסחריים יהיו יותר גרועים. הערוצים המסחריים לא יעשו במקום הרשת הציבורית את התעודה ואת החדשות. מה פתאום?הערוצים המסחריים יהיו עוד יותר מסחריים. הם לא יהיו מסחריים, הם יהיו ממוסחרים הרבה יותר מאשר הם היום, וערוץ ממוסחר זה הרבה יותר גרוע מערוץ מסחרי. כי ערוץ מסחרי רוצה להתפרנס. יהודים צריכים פרנסה. אבל ערוץ ממוסחר זה שהכול, הכול, משועבד בשביל הפרסומותובשביל הכסף, כי גם לא תהיה תחרות לא עם רשת ב' ולא עם ערוץ 1, נעבעך, כי אנחנו בפרטיזציה.

היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.

אורי אורבך (הבית היהודי):
ולכן אני אומר לכם, רבותי חברי הכנסת, אל תחשבו ששידור ציבורי זה מותרות, כי אתם לא חושבים שבית-ספר ציבורי זה מותרות ולא בית-חולים ציבורי זה מותרות ולא בית-סוהר ציבורי זה מותרות. שום דבר הוא לא מותרות, וגם שידור ציבורי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ושל חברה פתוחה, שלא חיה רק מפרסומות. תודה.