בעשור שחלף מאז כיתה ח' אני נוהג לצום ביום השואה. צום הפך לדרך המסורתית של יהודים לאורך הדורות האחרונות להתאבל על אסונות שקרו לעם. אני חושב שלצומות בלוח השנה היהודי למעט יום כיפור יש אופי לאומי יותר מאשר דתי.
בעניין השואה, אצטט דברים שאמר הסנדק שלי, הרב יהודה עמיטל עליו השלום, שהיה ניצול שואה בעצמו: 'יש דבר שחמור יותר מחורבן בית המקדש', הוא אמר 'אם אדם לא מרגיש שאיכה וקינות מחווירות לעומת שהשואה- פירושו של דבר העלמת השואה'.
ובהמשך לדברי הרב עמיטל, אם יהודי דתי צם ביום שבו החל המצור של נבוכדנצר על ירושלים, ביום שבו נפרצו חומות העיר וגם ביום שבו נרצח גדליה בן אחיקם במה שסימל שבר לאומי. נראה לי יותר מראוי לחדש יום צום שמוקדש לזכר האסון הגדול ביותר של עם היהודי לדורותיו.
הדרך לזכור | @shmunitz טוען ב-#נכוןלהבוקר עם @IshayShnerb: צריך לצום ביום השואה והגבורה • האזינו לדבריו המלאים: pic.twitter.com/vJghCsB9uI
— גלצ (@GLZRadio) 1 במאי 2019
אמנם עשרה בטבת מוכר כיום הקדיש הכללי לזכר נספי השואה, אבל ששת המיליונים ראויים ליותר מאזכור ביום שכבר מוקדש למטרה אחרת.
אחד הדברים המופלאים בהימנעות מאכילה הוא הזמן שמתפנה בעקבותיה, זמן שבו אפשר לחשוב על קהילות שלמות שנמחקו ולהרהר בקטסטרופה ההיסטורית שחוללה גרמניה הנאצית. תולדות העם שלנו מחזקות את התחושה שצום הוא דרך גאונית לשמור על אירועים היסטוריים בתודעה, גם כעבור אלפי שנים ואולי בדרך הזו אפשר גם לתרום לשימור זיכרון השואה
תגובות