ערב. הבית סוף סוף שקט. הפעוט בן השנתיים נרדם (אחרי קרב התשה שכלל שלוש בקשות למים, סיפור אחד על "האריה שאהב תות" וניסיון אחד נואש שלו לשכנע אותי שגרביים הם בעצם כפפות). אני יושבת על הספה, מול הר של כביסה שצוחק לי בפנים, ויודעת שיש לי בדיוק שעה לפני שגם אני אתרסק.
באתרי החדשות מדברים על אסטרטגיה, על המזרח התיכון, על פוליטיקה. אבל האסטרטגיה שלי הרבה יותר ממוקדת. יש לי "חלון הזדמנויות" מבצעי בין 20:00 ל-06:00 בבוקר. ובחלון הזה, אני לא מתפללת על שלום עולמי או על הניצחון המוחלט. אני מתפללת על השקט שלו.
כל אמא לילד בן שנתיים יודעת ששינה היא קודש קודשים. אבל כשאת אמא בלי ממ"ד, השינה הופכת לשדה קרב של חרדות. אתן מכירות את זה? אתן יושבות בסלון, וכל רעש של אופנוע בחוץ מקפיץ לכן את הדופק ל-180. אתן מריצות בראש את ה"נוהל": מי לוקח את הילד, איפה השמיכה שלו, ואיך לעזאזל אני מעירה אותו עכשיו בלי שהוא יתפרק לי בידיים בדרך למקלט של הבניין?
הורים למזליסטים עם הממ"ד בתוך הבית לא יבינו את זה. אצלם הממ"ד הוא חדר הילדים. הם פשוט סוגרים את הדלת הכבדה, נותנים נשיקה במצח ויודעים שגם אם חלילה תהיה אזעקה – הילד ימשיך לחלום על טרקטורים.
אצלנו? אצלנו כל אזעקה היא אירוע רב-נפגעים רגשי. להעיר פעוט משינה עמוקה, לסחוב אותו חצי מעולף למקלט בבניין, לראות את הדמעות שלו כי הוא פשוט לא מבין למה אמא מוציאה אותו מהמיטה החמה לקור של המדרגות – זה שובר את הלב יותר מכל כותרת בחדשות.
אז המטבח הפוך? שיהיה הפוך. הכביסה מחכה לקיפול כבר מיום שלישי? שתחכה ליום ראשון (של שנת 2027, אולי). העבודה? אני עושה מה שאפשר בין "אמא!" לבין עוד כוס קפה שהתקררה.
בסוף היום, כשאני עומדת ליד המיטה שלו ומכסה אותו, התפילה שלי היא הכי פשוטה שיש: "אנא ה', תן לו לישון בלי לקום מאזעקה". תן לו לילה אחד של רצף, של חלומות מתוקים, בלי הצליל הזה שקורע את הלילה ואת הלב. כי כשהוא ישן בשקט, גם אני יכולה לנשום.
ומחר? מחר נתמודד שוב עם המטלות. רק תן לנו לילה שקט.
תגובות