"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט נולד במרפסת הדירה של הוריי. כשהייתי בא לבקר אותם, הייתי מביט בנוף של שכונת ח' 300 בחולון, שכונה חדשה מרובת בניינים בעלי מראה מפואר. בעודי עומד במרפסת, הייתי מתמלא בתחושת בדידות משונה, שהרגישה לי מאוד רלוונטית לחוויה הישראלית המודרנית, כי הרי בכל עיר יש שכונה כזו. מכאן, זיהיתי שיש לי חיבור רגשי וקולנועי לעולם שעדיין לא טופל בקולנוע הישראלי והחלטתי לדבר דרכו על בדידות בפרברים, על זוגיות בגיל מאוחר ועל חלומות לא ממומשים.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
במקרה של קריוקי, הוא נכתב במהירות מפתיעה. אמנם חשבתי עליו במהלך כמה שנים, אבל את הדראפט הראשון כתבתי בשבוע כי היה לי דדליין להגשה והייתי חייב לעמוד בו. הדבר הכי חשוב לתסריטאי הוא דדליין. אמנם הוא עבר אינספור שכתובים אבל צריך להתחיל מאיפשהו.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
סינמה שו״ת פרק 33: אסף קורמן - העורך שמוזעק להציל סדרות
הדבר הראשון היה להגיש אותו לאותו דדליין וככה השגתי סכום ראשוני שהפך לתמריץ. בסופו של דבר ההשקעה הראשונה או תמיכה של מפיק היא הצעד הראשון שגורם לרכבת להתחיל לנוע, כי אתה כבר לא מחוייב רק לעצמך. כמובן שמכאן לקח עוד שנתיים, לגיוס התקציב עד שהצלחנו לצאת לצילומים.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
התמזל מזלי לעבוד עם השחקנים המדהימים ביותר שיכולתי לבקש – ששון גבאי, ריטה שוקרון וליאור אשכנזי. אמנם, עם כל שחקן התהליך היה שונה לגמרי ודרש ממני להיות במאי אחר. היה לי מספיק זמן לחקור את הדמויות לעומק בשביל להעניק לשחקנים את הביטחון שההדרכה שלי היא אותנטית לדמויות. היה לי חשוב לדחוף אותם הכי קרוב שיכולתי למה שדמיינתי אבל גם לדעת מתי להפסיק ולראות אותם חיים את הדמויות בלעדי - כשזה קורה זה מלווה בתחושת הקלה כשאתה כבר לא צריך לשאת את הדמויות בראש, הם כבר חיות מחוץ לדמיון שלך. מהר מאוד אתה שוכח מה דמיינת וכל מה שנשאר זה הדמות על המסך שיצרתם ביחד.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: אהרן קשלס על "כלבת"
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
זו תחושה לא פשוטה, כי אתה לוקח אחריות על כל אדם בצוות ובקאסט ואתה נדרש להדביק אותם בתשוקה שלך ובמסירות שלך מדי יום. בהתחלה זה מלחיץ ויש הרבה רגעים בהם צריך להסתיר את הספקות והפחדים אך לרגעים מסוימים כשכולם עדים למשהו טוב שקורה על גבי המוניטור, זוהי תחושת ניצחון והתעלות שאין כמוה.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
החלק האהוב עליי הוא העריכה. זה השלב בו השליטה בידך ואתה לא נתון לאתגרים הפקתיים או להפתעות. עבורי השבוע הראשון בעריכה בדרך כלל מביא אתו הרבה אמוציות, אתה עדיין בהיי מהסט, והכל מרגש אותי. זה תקופה יפה בה אני מרשה לעצמי להאמין שהסרט עוד עשוי להיות המאסטרפיס שאני רוצה שהוא יהיה. אחר כך, נוחתים ומבינים שיש עוד הרבה עבודה בשביל לתרגם את הרגשות שלי למסך.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
ההקרנה הראשונה הייתה בפסטיבל טרייבקה ועל אף שזו הייתה הקרנה נהדרת, עדיין הייתי עסוק ברעש מסביב, ולא הצלחתי להנות מהסרט או מהקהל. זו הייתה ההקרנה הראשונה בארץ שנחקקה בזכרוני, כי לא ציפיתי לאהבה כה גדולה מהקהל. לשמוע 500 אנשים צוחקים יחד או נבהלים ביחד, מאשר לך תוך כדי ההקרנה שהסרט עובד, ושהתחושות ששמרת בבטן כל כך הרבה זמן הם עכשיו כבר לא שלך, הם של כולם, וזו תחושה מאוד מנחמת.
משה רוזנטלצילום: הדס פרוש
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
חבר סיפר לי שהוא לקח את אימא שלו לראות את הסרט, אחרי הרבה שנים שהיא לא הייתה בקולנוע ושהיא באופן כללי לא מרבה לצאת. הוא סיפר לי שכשהם יצאו מהאולם היא פיזרה את השיער והדליקה סיגריה וביקשה ממנו להמשיך את הערב בבילוי. הוא סיפר שזה היה נראה שהסרט עורר בה תאווה לחיים שהוא לא ראה שנים ארוכות. אני מכיר את התחושה הזו היטב ונוצר בליבי את הסרטים שגרמו לי להרגיש ככה. לדעת שהענקת את זה לאדם אחר זה תחושה מאוד מספקת.
ערן קולירין בסינמה שו"ת: "הקולנוע שלי הוא על ללכת לאיבוד"
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
אני חושב שבמובן מסויים הסרט מתאר את חווית ההתבגרות שלי, רק דרך דמויות של בני 60 פלוס. כשהייתי בן 16, עברתי תהליך דומה לתהליך שמאיר עובר בסרט, לגלות את עצמך ולצאת מהקונכייה שלך, דרך הערצה נואשת לדמות כריזמטית וחמקמקה. תחושת ההתעלות כשאתה מקבל לראשונה את ההכרה ואהבה של "מלך הכיתה", אל מול ההתמודדות עם הנטישה שהגיעה אחרי, הייתה חוויה מעצבת עבורי.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
ברמה האישית, אני חושב שהסרט העניק לי חיבור עמוק וערוץ תקשורת מחודש עם העולם ממנו אני בא, אפילו גרם לי להתאהב בחולון. ברמה המקצועית, אני רוצה להאמין שהסרט מיקד עבורי את הקול שלי כבמאי ואת החשיבות והיכולת למצוא איזון בריא בין בידור ואומנות.
תגובות