יש רגעים שבהם הזמן פשוט קופא. זה קורה כשאנחנו קוראים כותרת על שחקן שגדלנו איתו, כזה שהיה חלק בלתי נפרד מנוף הילדות שלנו, ופתאום הוא כבר לא כאן. עבורנו, ילדי שנות ה-90 והאלפיים, הטלוויזיה לא הייתה רק מכשיר חשמלי; היא הייתה חלון למשפחות שרצינו לאמץ ולכוכבים שחלמנו להיות כמותם.
היום (שלישי), הרגשתי שהלב שלי נשבר עם הבשורה על מותו של רוברט קאראדין בגיל 71. עבור רבים הוא היה "סם מקגוויר", האבא החם והמכיל מ"ליזי מקגוויר". כשהילארי דאף, שגילמה את בתו בסדרה, ספדה לו במילים "זה באמת כואב... תמיד הרגשתי מוגנת לצידו", היא ביטאה את מה שכולנו הרגשנו מול המסך: חמימות משפחתית בלתי נשכחת.
קאראדין מצטרף לרשימה כואבת של דמויות שהיו הפסקול והוויז'ואל של חיינו. מי מאיתנו לא זוכר את בוב סאגט, הלא הוא דני טאנר מ"צער גידול בנות", שהיה האבא של כולנו ולימד אותנו שחיבוק ושיחה טובה יכולים לפתור הכל.
או את ארון קרטר, מי שהיה נסיך הפופ הבלתי מעורער בנגני הדיסקים שלנו, והופיע בפרק הבלתי נשכח ההוא ב"ליזי מקגוויר" שהשאיר אותנו עם השיר "I Want Candy" בראש למשך עשור.
אריק דיין, הלא הוא "מק'סטימי" האהוב מ"האנטומיה של גריי", הלך לעולמו לאחרונה בגיל 53 לאחר מאבק אמיץ ומעורר השראה במחלת ה-ALS. לצידו, הלב דואב על מישל טרכטנברג, שגילמה את דון ב"באפי" ואת ג'ורג'ינה ב"אחת שיודעת", ונפטרה בגיל 39 בלבד עקב סיבוכי מחלת הסוכרת.
אליהם מצטרף גם ג'יימס ואן דר דייק, דוסון לירי המיתולוגי מ"דוסון קריק", שהיה הנער הרגיש שליווה אותנו בכל דילמה של אהבה ראשונה ובכי ליד המזח.
בתור מי שניהלה בעבר את פורומי המעריצים ב"תפוז" עבור כוכבות כמו הילארי דאף, לינדזי לוהאן ומרי קייט ואשלי, אני נזכרת בימים ההם בהתרגשות. גם היום, 20 שנה אחרי, אני עדיין מרגישה את אותה תמימות וקסם. בעידן של היום, שבו הכל זמין ומהיר, קשה להסביר לנערים איך זה מרגיש לרוץ הביתה כדי להספיק לפרק בטלוויזיה או לפתוח בחרדת קודש את הדיסקמן כדי לשמוע שיר חדש.
האנשים האלו לא היו רק דמויות על מסך; הם היו אלו שעוררו בנו את הרצון להתרגש, לחלום ולשמוח. הפרידה מהם היא פרידה מחתיכת תמימות ומעוגן של נוסטלגיה. הם אולי כבר לא איתנו פיזית, אבל בכל פעם שנשמע צליל פתיח מוכר או נראה שידור חוזר, הם יחזרו להיות הגיבורים שהבטיחו לנו שהכל יהיה בסדר. נתגעגע לכולם.
תגובות