בפרק 31 של סינמה שו״ת, פודקאסט הקולנוע של אתר סרוגים, מארח אבי לודמיר את הבמאית והתסריטאית דפנה לוין לשיחה ארוכה, פתוחה ומלאת קפיצות אסוציאטיביות בין תחנות חיים, פרויקטים ותקופות.
סינמה שו"ת פרק 31: דפנה לוין
להאזנה בכל פלטפורמות הפוקדאסטים - לחצו כאן
לוין, מהיוצרות המרכזיות בטלוויזיה הישראלית בעשורים האחרונים, מדברת בכנות על הדרך הלא מתוכננת שעברה, על פחד, על מזל, ועל הצורך להמשיך לעבוד גם כשלא ברור מה יהיה הדבר הבא.
בגיל 14 נפל לי האסימון - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים
לוין מספרת שהמפגש הראשון שלה עם קולנוע לא הגיע מתוך חלום מוקדם או אהבה עזה לסרטים, אלא כמעט במקרה. בגיל 14 או 15 היא השתתפה כשחקנית בסרט סטודנטים של חברים של אחיה, שלמדו קולנוע. צילומי לילה ברחוב קרליבך בתל אביב, פנסים עם ג׳לטינים צבעוניים, ריח שרוף באוויר, וצוות שעובד בשקט של לפנות בוקר. באותו רגע, היא אומרת, נפל האסימון. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
באותן שנים היא בכלל חשבה להיות עורכת דין. אהבה לראות סרטים, אבל לא ראתה בזה מקצוע ריאלי עבורה. החוויה על הסט שינתה כיוון, ואחריה הגיעו ניסיונות ראשונים, כולל סרט סופר 8 שצילמה לבד. במקביל היא מצאה את עצמה עובדת כנערת מים על סט הצילומים של בלוז לחופש הגדול, חוויה פיזית לא פשוטה של לילות קרים, קפה לשחקנים ועבודה טכנית, אבל גם רגע שבו הבינה סופית שזה העולם שלה.
בטיפול - אחת החוויות היצירתיות הכי חזקות שחוויתי
לוין מספרת על הלימודים בסם שפיגל, מחזור יוצא דופן שכלל יוצרים ובמאים בולטים, ועל כך שכמעט לא התקבלה לבית הספר אחרי שאמרה בראיון הקבלה שהיא רוצה לעשות פרסומות. דווקא הפרסומות, שנחשבו אז כמעט חילול הקודש האמנותי, הפכו בהמשך לפרנסה העיקרית שלה במשך שנים ארוכות. היא מביימת, עובדת בלי סוף, ומתגלגלת, כפי שהיא מגדירה את עצמה, בלי יזמות גדולה ובלי תכנון אסטרטגי.
המעבר המשמעותי לכתיבה טלוויזיונית מגיע עם בטיפול. שמועה על סדרה חדשה שמחפשים לה כותבים, רשימת שמות נוצצת, ודחף פנימי לנסות. היא מצטרפת לצוות, כותבת דמויות לאורך עונות, ומתארת את העבודה על בטיפול כאחת החוויות היצירתיות הכי חזקות שחוותה. זה הרגע שבו היא הופכת מתסריטאית אנונימית למישהי שמזהים ככותבת.
נבלות הגיעה מוואן ליינר במשפט זדורוב
משם מגיעה נבלות, שיתוף פעולה ארוך עם דרור סבו בעיבוד לספריו של יורם קניוק. לוין מתארת את האתגר להפוך זרם תודעה ספרותי לדרמה עם התחלה, אמצע וסוף, עם מתח, קליף האנגר ופרקים שמובילים זה לזה. העבודה נמשכה שנים, עוד לפני שהיה גוף שידור, הרבה לפני שהפרויקט נחשף לעולם, ומתוך אמונה עיקשת שיום אחד זה יקרה.
השיחה נוגעת בהרחבה גם באופוריה הישראלית. לוין מדברת על ההנאה הגדולה מהעבודה על הסדרה, על צלילה מוחלטת לדמויות, ועל כך שמדובר בסדרה קשה, שמראש לא כיוונה להיות סדרת נוער. היא מתארת את הביקורת הקשה עם עלייתה, את ההגבלות שהוטלו עליה, ואת העובדה שתמיד הייתה גאה בה גם כשההתקבלות הייתה עוינת. ההכרה הבינלאומית הגיעה מאוחר יותר, עם העיבוד האמריקאי, אבל לדבריה, תחושת החלוציות קיימת רק לרגע קצר מאוד, ואז החיים ממשיכים.
בהמשך לוין מספרת על האמת, סדרת המתח שנולדה מוואן ליינר פשוט אך טעון. מה היה קורה אם ביום שבו מתקבלת הכרעה בפרשת זדורוב מתבצע רצח נוסף. היא מתארת תהליך כתיבה ארוך עם אורית זמיר, שנים של פיתוח, עצירות, חזרות ואישורים, ועל הבחירה המודעת לפתור את התעלומה המרכזית ולשלם חוב לצופה, גם במחיר השארת שאלות פתוחות אחרות.
לוין מדברת גם על עבודתה כבמאית בסדרות שאינה יוצרת שלהן, על יחסי אמון בין במאית ליוצר, על הניסיון להיכנס לראש של מי שכתב ולא לכפות אג׳נדה אישית, ועל העובדה שקולנוע וטלוויזיה הם מדע לא מדויק, שבו כל החלטה יכולה להיתפס כהצלה או כהרס, תלוי בעיניים שמביטות.
לקראת הסיום השיחה הופכת אישית יותר. לוין מדברת על חרדה מתמדת מפני הדבר הבא, על עבודה במקביל על כמה פרויקטים מתוך ידיעה שרק אחד אולי ייצא לפועל, ועל התחושה שהחלון שבו אתה גם בשל וגם רענן הוא חלון קצר. היא מדברת על הילדים שלה, שגם הם בחרו בעולם הקולנוע, ועל הרצון שיסללו את דרכם לבד, לא דרך קשרים.
זהו פרק שנע בין הומור לכנות חדה, בין סיפורי סטים צבעוניים לפיכחון עמוק לגבי המקצוע. שיחה עם יוצרת שיודעת שהדרך לא נגמרת אף פעם, ושגם אחרי שנים של עשייה, הדבר היחיד שבטוח הוא הרצון להמשיך לעבוד.
תגובות