ההצגה "פיקוח נפש" שרצה בתיאטרון הקאמרי כבר מספר חודשים ובויימה ע"י הדר גלרון, מגוללת את סיפורו של בחור צעיר מראשון לציון בשם עזריאל (דוד שאול). עזריאל שעומד לסיים את לימודיו בתיכון, עתיד לנסוע ללמוד בישיבת הסדר יוקרתית, אך אירועי החיים ומות אחיו הגדול התחילו להעלות בו ספקות דתיים.

ההצגה מתחילה במונולוג של הדמות הראשית מקריאה שירה, וכבר אז אפשר להבין שעזריאל מבולבל בכל הקשור לעולמו הדתי.

לצידו על הספסל בגינה בערב שבת יושב חברו ירון (נווה צור), שמעודד את עזריאל ללכת אחרי החלום שלו ולעסוק בשירה, בכך שיסע לבר תל אביבי בשם "סטרא אחרא" ויקריא שם את שיריו. עזריאל החושש אוזר אומץ, מחליף את בגדי השבת שלו בבגדי יום חול ונוסע עם ירון בערב שבת לתל אביב.

שם מתחיל סיפור החזרה בשאלה של עזריאל, ובמשך כל ההצגה משולבים שירי הדמויות בטקסטים דתיים מהמקרא והתפילה שגורמים לך להרגיש כאילו השחקנים החילוניים בילו תקופה בבית הכנסת, ולא במקרה. כותב ההצגה הוא המחזאי והתסריטאי תומר רוזנמן, שסיפורו האישי היה ההשראה לסיפורו של עזריאל.

בראיון מיוחד לסרוגים, רוזנמן מספר על מאחורי הקלעים של היצירה, על הסיפור האישי ועל התגובות, שלא כולן היו טובות.

ההצגה היא מתוך סיפור אישי? חוויה שאתה עברת?

"זה סיפור שמבוסס על כל מיני אלמנטים ביוגרפיים. הסיפור המרכזי של החזרה בשאלה הוא כן אישי, אבל הפרטים בהצגה כמו אובדן האח, הדינמיקה הספציפית בתוך המשפחה הם לא ביוגרפיים במובהק. אבל כן, זה סיפור שמבוסס על תקופה בחיים שלי, קצת של חיים כפולים. התקופה הזו של חזרה בשאלה, לחיות על התפר, להסתיר מההורים".

״פיקוח נפש״ בתיאטרון הקאמרי (צילום: כפיר בולוטין)

רוזנמן גדל במוסדות חינוך דתיים ובגיל 16 גילה את תחום כתיבת השירה. משם המשיך ללימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, שם התחיל לכתוב את "פיקוח נפש" כתסריט לסרט קולנוע עלילתי שאחר כך עבר אדפטציה לתיאטרון.

היה קטעים שירדו בעריכה במעבר מהטקסט הראשוני לבמה?

"כן. זה היה גרעין ראשוני מאוד, הסיפור השתנה במהלך הזמן. כשאני התחלתי לכתוב את זה לא היו לי ילדים והיום יש לי שלושה ילדים, אז הזווית של להיות אבא גם שינתה מאוד את הכתיבה והתייחסות. הייתי גם צעיר יותר, אז בטבע שלי ההצגה הייתה קצת יותר מרדנית ובועטת, אני חושב שיש בה משהו יותר מאוזן עכשיו".

את סיפור החזרה בשאלה שלו הוא הכניס מעט לסיפור של עזריאל. גם הוא בעקבות כתיבת השירה התחיל להתנדנד ולהיות על התפר, אבל זו לא הייתה הסיבה העיקרית.

אפשר לשאול למה חזרת בשאלה?

"אי אפשר לשים את האצבע על סיבה אחת, יש הרבה מאוד סיבות לחזרה בשאלה. גם סיבות חברתיות, גם סיבות פסיכולוגיות, גם סיבות פילוסופיות, ומבנה אישיות אני מניח, זה הכל חבר יחד למהלך.. קו התפר שלי היה המעבר בין עולם הדת והאמונה לעולם האומנות. עולם השירה והכתיבה היה סוג של עולם חלופי בשבילי, בדיוק כמו הגיבור של ההצגה".

אתה חושב שבשביל להיות יוצר ולכתוב שירה צריך לצאת בשאלה?

"לא. להפך. אני חושב אפילו שמגבלות יכולות לייצר אומנות טובה יותר. כשהכל פתוח והכל אפשרי והכל מותר ואין גבול אז אין כלי שיכיל את היצירה.

מגבלות מייצרות יצירה מעניינת, אז אני לא חושב שצריך במובן הזה לחזור בשאלה בשביל להיות יוצר טוב אבל כן צריך מידה של מרדנות, או מחשבה חופשית, או פתיחות דעת שתאפשר לשרוד גבולות גם בתוך העולם הדתי".

הכתיבה על הדת מחזירה אותך קצת אחורה?

"גם היום אני חי בין לבין. אני לא חי חיים דתיים אבל אני חי כל השנים על התפר, נגיד אני מניח תפילין אבל 5 ימים בשבוע. אני לא שומר שבת והילדים שלי לא לומדים בבתי ספר דתיים אבל הם אומרים שמע ישראל לפני השינה. אז אני היברידי עם העניין הזה".

״פיקוח נפש״ בתיאטרון הקאמרי (צילום: כפיר בולוטין)

אז הטקסטים הדתיים עדיין חלק מהחיים?

"כן. זה מתוך תחושת חיבור, גם קצת מתוך פחד לנתק את זה לגמרי, להתנתק לגמרי, אבל כן. יש לי חיבור ופינה חמה לדת גם היום".

נושא החזרה בשאלה שנוי במחלוקת במגזר הדתי ובדרך כלל נמנעים מלדבר עליו, בטח מלהעלות אותו על במה. חששת להעלות את הנושא?

"לא חושב שחששתי, אבל העובדה שהמשפחה שלי וההורים שלי באים לצפות, שהם אנשים דתיים, זה מייצר איזשהו מתח מסוים. הרבה מאוד אנשים דתיים אני חושב שהם לא הרגישו שההצגה באה לבעוט, או להתריס, או לרמוס. היא באה כי היא באמת מציגה מניעים שלמים ואנושיים של הדמויות, סיטואציות שנובעות מתוך הדמויות.

זה לא איזה מניפסט אנטי דתי, אז במובן הזה לא חששתי. תיארתי לעצמי שהנגיעה בטקסטים הדתיים, בקודש הקודשים, בקדיש ובטקס כפרות, בעיקר הטקסטים השיריים הייתה לי תחושה שזה יעורר איזשהו התנגדות, אבל לא לא חששתי מזה".

במהלך ההצגה מגיעה הדמות של מוריה (מיה לנדסמן), נכדתו של הרב שמאוהבת בעזריאל. גם היא כמו עזריאל בדיוק סיימה את התיכון ועתידה ללכת ללמוד במדרשה, אבל דמותה משוחקת בצורה ילדותית ומגוחכת, שחלק מהצופים יכולים לפרש כפגיעה בייצוג הדתי.

ככה כתבת את הדמות או שזה משהו שהשחקנית לקחה?

"הדמות במקור לא בהכרח כתובה ככה, זה משהו שהתפתח במהלך החזרות וגם הפרשנות של מיה, אבל אני חושב שהיא מביאה מימד קומי וגרוטסקי שהוא מאוד מוסיף לאנרגיה של ההצגה. אני יודע שיש אנשים שזה מפריע להם, שזה בעצם כאילו ייצוג גרוטסקי או קריקטורי של העולם הדתי, של הצד הדתי של המשוואה.

אבל הרי היא לא היחידה בצד הדתי של המשוואה, יש את הרב, את האבא והאמא, לכן אני חושב שבתוך כל התמהיל הזה והמכלול הזה הפרשנות הגרוטסקית שלה היא מקובלת ולגיטימית וגם עובדת".

יצא לך לשמוע תגובות מהקהל הדתי, חוץ מהמשפחה?

"כן, מנעד רחב של תגובות. הרבה אנשים מאוד התחברו לטקסטים, ולתכנים ונגעו בהם מאוד. יש קבוצה בפייסבוק שנקראת 'וידויים של דתל"שים' וגם 'העגלות הריקות', הם אפילו ארגנו צפייה משותפת, עשו רכישה מרוכזת של כרטיסים, הם ממש הרגישו שזה ההצגה של הדתל"שים".

דתל"שים אני מאמינה שהתחברו, אבל דתיים?

"גם דתיים, אפילו חרד"לים קיבלתי מהם תגובות מאוד חיובות. היו מקרים קצת פחות, היה את הסיפור על הבחור מאשדוד שיצא באמצע ההצגה".

סיפור הבחור מאשדוד שרוזנמן מדבר עליו התרחש בינואר האחרון. ההצגה עלתה באשדוד, שם במהלכה קם אחד האנשים בקהל וצעק על קאסט השחקנים "תתביישו לכם! זו חרא של הצגה! מה זה הגועל נפש הזה? איך אתם לא מתביישים?".

"יש אנשים שזה נגע להם בעיקר הטקסטים של השירים אני חושב, לחצו על עצבים חשופים אצל אנשים מסוימים אבל שוב, אני חושב שלפחות בכוונות שלי בגלל שהטקסטים נובעים מהדמויות ולא מונחתים מלמעלה כמניפסט אני חושב שרוב האנשים מבינים את זה. כשמישהו משחק רוצח בתאטרון לא מזמינים משטרה כדי לעצור אותו.

אם דמות שהיא בועטת בדת אומרת טקסט פרובוקטיבי שמבוסס על המקורות אז לא צריך להיפגע ממנה, לא צריך להרגיש שמדובר בפרובוקציה ריקה מתוכן, זה פשוט נובע מתוך הדמות והמצב הקיומי שלה.

אני חושב שרוב האנשים מבינים את זה, את הקונבנציה הזאתי שאתה בא לראות יצירת אומנות, שזה משהו מהעולם הפנימי של הדמויות, או של היוצר אפילו. אז התגובות שקיבלתי האמת היו מאוד טובות ונרגשות באופן גורף, מלבד כמה מקרים כאלה ואחרים".

״פיקוח נפש״ בתיאטרון הקאמרי (צילום: כפיר בולוטין)

אתה מצפה שישבו בקהל אנשים שנמצאים בארון הקודש ובעקבות ההצגה יאזרו אומץ לצאת בשאלה? אתה רוצה שהורים דתיים שיושבים בקהל ירגישו יותר בנוח עם הילד שחזר בשאלה? יותר יקבלו אותו?

"כל אקט של חמלה והזדהות שמתעוררת בזמן צפייה בהצגה אני מאוד שמח שקורית, אבל אין לי כוונה להוציא אנשים מארון הקודש. זה יצירה שמשקפת את העולם הפנימי שלי והביוגרפי שלי בחלקו, המטרה היא לא באמת לייצר פעולה, אלא לייצר הזדהות, לייצר רגע של הבנה וחשיבה של אנשים שמתכנסים בתיאטרון לשעת סיפור למבוגרים".

ביקורת נוספת נגד ההצגה עלתה באתר Ynet בקיץ, שם כתבה נועה שורק (דתל"שית בעצמה) טור דעה והתלוננה שזו לא הדרך להציג את תהליך יציאה בשאלה, את היהדות, ואת עולם השירה והשירה עצמה. רוזנמן הגיב לה בטור דעה משלו.

רשמת בתגובה שלך לביקורת ב – Ynet ש"תפקידה של יצירה הוא להאיר את החלקים בחברה ובנפש האדם הזקוקים לתיקון". מה לדעתך דרוש תיקון בחברה שלנו?

"זו שאלה עצומה, במיוחד בתקופה הזאת. מבחינתי התיקון הוא קודם כל עבודת נפש, או עבודה פנימית. קודם כל עצירה והתבוננות שזה מה שיצירות אומנות מאפשרות לנו לעשות. זה השתקפות של העולם הפנימי, ושל העולם החברתי ושל הנפשות הפועלות במציאות שלנו.

זה יכול להיות דרך העולם הדתי וזה יכול להיות דרך אומנות, כמו שאני בחרתי לעשות. הפעולות שנגזרות מתוך ההתבוננות הזאתי היא יכולות להיות מגוונות.

ברור מה דרוש תיקון – דרושה סבלנות, הקשבה, אני חושב שמבחינתי ברמה הנפשית והאישית וגם הכללית זה גם בדיוק המהות של ההצגה – היכולת לחיות בתוך הספק, כי אני יודע שאני חוזר בתשובה ובשאלה חמש פעמים ביום, אז לחיות על קו התפר הזה של אמונה וחוסר אמונה, של ספק וידיעה זה משהו שאני נאבק בו הרבה מאוד שנים.

אני חושב שהמסקנה היא שהיכולת לחיות ולהכיל את הקולות האלה בו זמנית ולחיות על קו השבר על הקו הדק של הספק, ולהצליח להמשיך לתפקד ולהתקיים – זה הסוד של האיזון".