מבארי לנובה: סיפורו של הטנקיסט אריאל אליהו

יום הזיכרון תשפ"ד. סמל אריאל אליהו, תותחן טנק, עוד לא בן 20 שעמד מול עדר מחבלים שפרצו את הגדר מול בארי. הוא וחבריו עמדו מול האש בגבורה וחיסלו עשרות מחבלים.

בשלב כלשהו הם חטפו טיל נ"ט לטנק, אריאל נהרג מיד וגופו נשאר שלם, אופיר הטען נפצע קשה ולאחר מכן נהרג במסיבה, עידו סומך הנהג נפצע, שי המט"ק נהרג וגופתו נחטפה לעזה. הסיפור של הטנק שהגיע מבארי ישירות לתוך המסיבה בנובה ונתן מעט תקווה לצעירים שנסו על נפשם.

"מאפס למאה הם מנהלים לחימה על הגדר"

הרב אחיה ועידית אליהו, הוריו של אריאל מלאים בעצמה ורוח גדולה מספרים את הסיפור "ערב סוכות הוצב אריאל לראשונה על הגדר, הוא לא הספיק להיות שם יום אחד וכבר לקחו אותם לטקס בצפון לכבוד 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר לנו איזה יופי שכל הטנקיסטים נפגשים כעבור 50 שנה והוסיף בבדיחות: "בשביל שניפגש אני מתנדב להיות הסיבה…"

"ביום חמישי ושישי היו הפרות סדר על הגדר, הצוות שלו הוצב בצק"מ סחף, עמדה קדמית ליד הגדר, כפי שקרא לזה אריאל "כלוב אוגרים", 20 מטר מוקף בגדרות, שני צוותי טנקים ונמ"ר של גולני מבצעים שמירות. 6 בבוקר כוננות עם שחר, גולני יושבים בנמ"ר, אריאל ואופיר ליד הטנק בתפילת שחרית והשאר ישנים בפנים. ואז התחיל "גשם סגול", הם קופצים מיד פנימה ומקבלים פקודה לנוע לכיוון הגדר, הם מתחילם לנוע וכבר מזהים חדירות לאורך כל הגדר".

"הטען כיוון את הנהג לפי השמש"

אחיה ממשיך את הסיפור "באותו רגע הם הגיבו מאפס למאה, לא היססו, צוות שעובד פעם ראשונה יחד, עבור אריאל ואופיר זוהי נסיעה מבצעית ראשונה. הם לחמו בצורה יוצאת דופן, הם התקדמו הלאה ונלחמו בחדירה נוספת, כשהביטו אחורה הם ראו מחבלים נוספים נכנסים מנקודת החדירה הראשונה, הם הסתובבו וכאן פגע בהם טיל נ"ט ממנו אריאל נהרג.

עידו היחיד שנשאר בריא ושלם והתחיל לנווט לכיוון ישראל, אופיר הפצוע שאיבד את משקפיו, כיוון אותו בעזרת השמש והם מגיעים ישירות לתוך המסיבה בנובה".

"אני חייב את האמונה שלי בבורא עולם לבן שלך"

"הם מגיעים לכאוס מטורף, עידו רואה רכב צה"לי ורוצה לעצור אך אופיר צועק לו: "זה מחבלים". הם דורסים אותם וממשיכים פנימה, הם רואים שוטרים שבמקרה הטוב עם אקדחים מול מחבלים עם קלצ'ניקובים. הטנק נכנס ליצור חציצה ביניהם, יריות מכל הכיוונים, אופיר זרק את הנשק שלו לאחד המאבטחים וזעק לעזרה, הוא מנסה לחזור לטנק ונהרג מיריות".

"עידו ממשיך להסתובב עם הטנק, מפיל עוד מחבלים אבל מבין כי הטנק מושך אש, הוא יוצא מהטנק ומסתתר במשך שעות רבות. מתחת לטנק 30 איש מתחבאים מהמחבלים. בינתיים נכנסים האחים שרעבי, דביר ונריה לתוך הטנק, רואים את אריאל אליהו ז"ל שרוע בטנק, מחפשים עליו נשק אך לא מוצאים, הם זועקים: "ה' תעשה למען החייל הזה, שנהרג על קידוש שמך, תמצא לנו נשק". על פי סיפורם, הם רואים מתחת לרגל של אריאל רצועה, הם מושכים אותה ומגיעים לנשק של אריאל.

לימים כשאחיה התקשר לאחים שרעבי המשפט הראשון שהם אומרים לו הוא: "אני חייב לבן שלך את האמונה שלי בבורא עולם".

שמירה מיוחדת עד למחנה שורה

מכאן האחים שרעבי מנהלים לחימה מול המחבלים, הם מתקשרים למפקד שלהם מהצבא, והוא מדריך אותם מה לעשות. במשך חמש שעות, מתשע בבוקר עד שתיים בצהריים, הוא איתם על הקו והם נלחמים עם הנשק של אריאל, בינתיים המפקד וחמישה מחבריו בדרך למסיבה.

המפקד, מגיע לדרום, למרבה הזעזוע הוא מוצא את אביו הרוג וממשיך לתפעל את האחים. חמשת החברים מגיעים למסיבה ומשמישים את הטנק אבל בטנק צריך רק ארבעה, אחד מהם מתנדב להשאר. הוא מוציא את גופתו של אריאל ונשאר איתו במסיבה, הוא מתקשר לרבנות שיבואו לקחת אותו אך אין תשובה, הוא עוצר רכב ונוסע עם אריאל לתחנה בנתיבות, מניח אותו שם עד שהוא מגיע למחנה שורה.

הוריו של אריאל מתארים "למרבה הפלא הכאוס והבלאגן שהיה שם, אריאל לא נשאר לבד רגע אחד, הוא קיבל ספיישל עד לנתיבות, אנחנו רואים שהוא היה שמור, המחבלים יכלו לקחת את הגופה לעזה, או לשרוף את הטנק, או שאריאל היה מגיע בתוך משאית מלאה גופות והזיהוי היה איטי. אריאל קיבל שמירה מיוחדת, הוא נקבר כבר ביום שני שלאחר פרוץ המלחמה, ממש בהתחלה".

בגיל 17 סיים את הש"ס באופן עצמאי

אריאל אליהו, בן בכור להוריו הרב אחיה אליהו ועידית, אנשי חינוך, נולד וגדל במצפה יריחו, בכור מבין שבעה ילדים, מגיל 4 עד גיל הבר מצווה הוריו יצאו לשליחות בארה"ב, כשחזרו הוא למד בישיבה התיכונית "הזורעים", משם לישיבת ההסדר בירוחם ובחר ללכת לקרבי על אף הצטיינותו היתרה.

עידית מספרת על קוריוז קטן מתקופת השליחות "המורה ביקשה לקחת עצם ולבדוק בכמה הוא גדל כל כמה זמן, אריאל שהיה היחיד עם פאות, בחר למדוד את פאותיו. מדי כמה זמן עמד אריאל בכיתה, מתח את הפאה והילדים היו מודדים עם סרגל את הגדילה שלה. הוא היה אומר: "אני שונה מאחרים וזה לא מפריע לי בשום צורה".

עידית ואחיה מוסיפים לספר על נשמתו הגדולה של אריאל "הייתה לו נפש רחבה, בגיל בר מצווה סיים ש"ס משניות, בגיל 17 סיים את כל הש"ס בלמידה עצמאית וסיים ללמוד את התנ"ך מספר פעמים. עם זאת הוא ידע להיות קשור לחיים עצמם: אריאל למד צילום בתל אביב, הגבר היחיד, הצעיר היחיד והדתי היחיד. הוא למד כינור בקונסרבטוריון בירוחם, אהב לאפות, וכל יום חמישי היה אופה לכל הישיבה ואומר: "העוגיה שלי טעימה יותר כשחבר שלי אוכל ממנה", התנדב בגני הילדים וסיפר סיפורים והצגות בפרשת שבוע, פתח את עצמו לכל האפיקים".

"התחלתי לדפדף בספר ישעיהו ולבכות מהתרגשות"

לזכרו של אריאל נפתחה קבוצת וואטסאפ שחברים בה כעת 800 איש, שם נכתבים שירים שאריאל כתב, רעיונות, תובנות, סיפורים מאנשים שהכירו אותו, שירים שהולחנו מכתביו, הודעות שכתב לחבריו וידידותיו על עומק ועוצמת החיים, מספר קטעים תורגמו באנגלית והופצו בכל העולם. הקבוצה פעילה מדי יום.

אחד מכתביו שהולחן הוא קטע שכתב אריאל לאחר שמירה: "הייתה לי שמירה בשבת בבוקר, וכשקראו את ההפטרה, התחלתי לבכות טיפה ונזכרתי כמה אני אוהב נבואות נחמה וגאולה. אז לקחתי איתי תנ"ך לשמירה ובישעיה התחלתי לדפדף ולבכות מהתרגשות. אך זאת העיקר- חוויה מיוחדת, לנחות ישר אל המציאות, שאני על מדים בשבת עם נשק בבסיס צבאי ולהבין- איזה גאולה!

ועומד שם ארבע שעות ומזיע ופשוט מגן על מדינת ישראל ועל ארץ ישראל. הסתכלתי סביבי ופתאום ראיתי שהגאולה כאן בעמדה, בכל עץ, כל דשא, כל גרפיטי ובכל אבן.. וזאת גאולה כה נפלאה! הנביאים שניבאו עליה לא ידעו מה הם מנבאים וכמה זה יפה, ויראה וירגיש כישקרה במציאות".

ואביו מוסיף "אריאל היה שקט וצנוע, אם הוא היה רואה מה נהיה פה הוא היה אומר: השתגעתם?! מה אתם עושים?, הייתי אומר לו: "בחרת ללכת בסטייל, מי שנהרג על קידוש ה' הוא כבר לא שלנו, הוא קרבן ציבור והציבור צריך חיזוק".

בהלוויה המשפחה עשתה קריעה על החולצה שהם הוציאו לאריאל לכבוד ההשבעה. בשלושים הם הוציאו חולצה חדשה ומי שהדפיס את החולצות תרם אותם וציין על העטיפה: "לפתוח בתחיית המתים, בבניין בית המקדש".

בקבוק בושם שהתנפץ וריחו מפוזר בכל העולם

עידית ואחיה מתארים את החיזוק והחיבוק שהם לא מפסיקים לקבל מעם ישראל: "יש פה מישהי שכל שבוע מגיעה עם זר פרחים, אחת אחרת עם חלות, עם עוגה,  ארגונים שונים, קבוצות תמיכה, קהילה, כל הזמן אנחנו עטופים, אנשים רוצים להיאחז בדמות, שרים, מציירים, מקבלים קבלות, החלטות טובות, זו הראקציה החיובית שיש בעם, כולם רוצים להיות חלק מזה".

והרב אחיה מתאר: "הרב וולפסון ראש ישיבת ירוחם שאיבדה תשעה מבוגריה במלחמה אמר בפרשת "ויצא": יציאה של צדיק מהמקום עושה רושם עלינו, היה כח בעולם שהיה מרוכז באדם אחד וכשהוא איננו נשמתו מתפזרת וכל אחד נאחז בחלק אחר. כמו בקבוק בושם שהיה מרוכז באדם אחד וכשהוא נפל הריח שלו הגיע לכולם".

עידית מציינת: "מה שנותן לנו כח זו האמונה שהכל תכנית אלוקית, קשה לי עם יום הזיכרון שנתפס כיום של חידלון, של כאב אינסופי. זה יום עם קדושה מיוחדת, כולנו מתאספים יחד זה כח עצום של אחדות גדולה בעם ישראל. זה שורף זה קשה אבל זהו חלק מתהליך גאולה שלם של עמנו. לצד העצב והגעגוע אנחנו ממשיכים לחיות ולמצוא סיפוק ואור בכל תחומי החיים"

והוסיפה: "יש משהו משותף ומיוחד לכל הנופלים, המאור פנים, החיוך, העדינות, העזרה לזולת, הם חבורה מיוחדת, אני מדמיינת חבורה שלא מפסיקה להתפלל שם למעלה על עם ישראל".