זמן חדש, תקופה חדשה ויש כאלו שלהם אפילו זה עולם חדש.. שיעור א'.

אבל כל אחד ועולמו, "לא שנא שיעור א' , לא שנא שיעור ה' – אידך ואידך קשיא."

נכנס לבית המדרש, מסתכל סביב, שומע את הרעש – 'הבאזז' הזה שאופף אותו תמיד.

מגשש את דרכי אל מקומי, מקומי פה ומקומי בעולם.

מסדר את הספרים במדף- מהגדול אל הקטן, פוגש את החבר החדש לשולחן- האדם שאני הולך לחיות איתו ברוב שעות היממה, ומהנהן 'שלום' לחברים הישנים- להודיע, אני פה איתכם, איתנו. לא הפקרתי. הגעתי.

מרגיש לפעמים שזה גדול עלי, גדול מדי אולי.. בורח לחדר, למקום המוכר, למקום שבו לא תידרש לרוץ, רק להיות. רק אתה, אני, הגיטרה, ואלוקים.

תמיד קיים קושי לעבור בין עולמות, מהעולם הקודם, המוכר והידוע, לעולם חדש- מהצבא לישיבה, מהתיכון לבית המדרש ואפ' מעבר בין שיעורים- שיעור ד' לשיעור ה', ושיעור א' לשיעור ב'.

קשה המעבר, בלי ספק- יש תהום פעורה בין העולמות, תהום פעורה והיא גובה חללים, החללים נמצאים בחדרים, ישנים או סתם זרוקים.

התחושות מובנות לגמרי, אני אומר לעצמי, בעולם הקודם- גדלתי- הייתי-חייתי- עברתי תהליך משמעותי. ובסוף היה לי טוב, טוב לי עם המוצר שיצא- אנוכי.

הדרך הייתה קשה, אבל הסוף הוא טוב, הגעתי 'אל המנוחה ואל הנחלה. "'

והנה שוב אנחנו נדרשים, לקחת תיק ומקל ולצאת שוב למסע, מסע משמעותי, מסע חיים, שאני לא יודע מהו, ואיך הוא יהיה..

אבל דבר אחד אני בטוח- אלוקים הוא טוב והוא רוצה שיהיה לי טוב-זו הנחת המוצא.

כשנגיע ליעד, בסוף התהליך – יהיה שם גם טוב, אני אהיה גדול יותר..

אז עכשיו התחלתי להבין, להכיל, נקרא למסע הזה מסע גדילה – לעבור לעולם אחר, גדול יותר, שמשהו אדיר מחכה מעבר לפרגוד – אני בטוח.

רק דבר אחד קטן אני צריך – להיות מוכן לתהליך, להתמסר אליו, להתחיל את המסע.

כמו תינוק קטן שמתחיל לזחול, יד מושכת יד, רגל דוחפת רגל, והוא זוחל. בדרך אל היעד.

לאט לאט אבל בטוח, להתחיל ללכת.

לקחת שתי נשימות ופשוט להיכנס, להיכנס לעולם החדש.

בהצלחה.