אבי (שם בדוי), נער בן 19, הגיע למכינה בתחילת שנה, מופנם, שקט, שיתף פעולה באופן מינורי. מאוד אוהב ספורט וכושר כך שבפעילויות אלו הוא היה מוביל. בהיבט החברתי אבי התנהג בצורה לא נעימה כלפי חלק מהחברה. הקושי המרכזי היה בחדר כי לעיתים היה מבלה מול המסך במיטה וכל דבר שהיה קורה היה מעצבן אותו.

למכינה הוא הגיע במקרה. ההורים רצו שילמד בישיבה, הוא רצה להתגייס וכשחיפש מקום שמכין לגיוס והתגלגל למכינה.

במכינה עצמה היה לאבי מאוד קשה להיות חלק מהחבורה. הוא מאד אוהב את ראש המכינה התחבר אליו וכן למדריך. אולם, בתחילת השנה הוא לא השתתף כמעט בשיעורים ופעילויות אלא בעיקר במד"ס, מסעות ובשאר תחומי הכושר הגופני. אבי לא הבין למה צריך לתת מעצמו ולהתנדב, חבל על הזמן אם לא מרוויחים כסף. ובנוסף, הלימוד בבוקר לא דיבר אליו.

אבי היה ביחסים מורכבים עם הוריו, עם אביו לא כ"כ דיבר משום שרבו מספר פעמים ואמו היתה לו משענת , כשחוזר הביתה לסופ"ש משתדל להיות כמה שפחות בבית כדי לא לתת "דוגמא רעה" לאחיו כפי שמטיח בו אביו, לעיתים נכנס לחדר שותה וישן כדי להעביר את הזמן- מתלבט אם לשמור שבת.

אנחנו לא מוותרים על אבי

בתחילת דרכו של אבי במכינה הרב ניסה להבין מדוע אבי אינו משתף פעולה. הרב ניסה לדבר איתו ואף לגשת לחדרו אך ללא הועיל. אבי בנה מערכת יחסים קרובה למדריך ועם ראש המכינה. בשיח מולם עלתה המורכבות בבית והרצון שלו שיראו אותו ויבינו אותו. ניכר הרצון והצורך שלו לקשר ולעבד חוויות שעבר.

בישיבות משותפות עם העו"ס שמלווה את המכינה עלה כי מצד אחד אנחנו לא מוותרים על אבי, מציבים לו גבולות כי מאמינים שיכול לעמוד בהם, יש לו המון כוחות  ומצד שני אנו מנסים לגרום לו להגיע לטיפול על מנת לגרום לו לרווחה נפשית, לחידוש הקשר המיטיב עם הבית, להפחתת החרדה והלחץ ולחיבור שלו עם עצמו.

כצפוי, אבי סרב להיפגש עם איש טיפול. עם הזמן הוא שם לב שיש עובד סוציאלי שמלווה את המכינה והוא נפגש עם ראש המכינה, הרב, המדריך. בתהליך החיבור שלו למכינה הוא שאל את ראש המכינה – "האם יש לך בעיות? למה אתה נפגש עם איש הטיפול?"

ראש המכינה ענה לו – גם לי יש סוגיות שאני מרגיש צורך ללבן אותם, אני חושב שהליווי הזה מיטיב איתי וגורם לי להיות יותר ממוקד, לשים לב לפרטים ולהתפתח מבחינה אישית – זה פשוט נפלא, אתה מוזמן…

מאותו רגע אבי החליט שהוא מעוניין להיכנס לטיפול. מצבו כמובן החל להשתפר, רמת החרדות ירדה, הוא החל להיות חברותי יותר, אביו החל להתייחס אליו ופתאום לנסוע הביתה לשבת נהיתה חוויה חיובית. מבחור פסיבי הוא התחיל לתפוס מנהיגות במכינה ואפילו חשב להישאר לשנה ב'.

אצלנו במכון "דרך" מאמנים בליווי הוליסטי של הצוות על בסיס קבוע. הצוות יודע שיש לו כתובת, המטרה היא "השגרה" ולא רק הקצוות. ההתייעצות חשובה בשגרה כי היא מתווה את הדרך לצוות ולתלמידים. יש גב, מישהו שומר על השומרים ונותן מענה כחלק מהצוות. הסדנאות הם כלי חשוב שמוסיף ידע אולם הליווי הצמוד נותן את הביטחון.

==

אדיר שפיר עו"ס מוסמך MSW, מטפל CBT, מטפל בנוער צעירים ובוגרים. קב"ן במיל באוגדה 98 ובפלה"ק צפוני. מלווה מכינות קדם צבאיות ובעל קליניקה בירושלים,  מנהל מכון "דרך".