"משילות" הפכה בשבועות האחרונים למנטרה של הממשלה המיועדת, ומשמשת צידוק לתהליכי חקיקה חפוזים ודריסה ברגל גסה של עקרונות בסיסיים של מנהל ציבורי וקביעת מדיניות.

באחת מוועדות הכנסת מתנהל כבר שבוע דיון במה שמכונה "חוק בן גביר", העוסק בהרחבת הסמכויות של השר המיועד. עמדת השר המיועד היא שפקודת המשטרה מיושנת והיא הסיבה לחוסר משילות, ולכן תיקון הפקודה על ידי הרחבת סמכויות השר תביא למשילות משופרת ובטחון לאזרחים.

אולם, בשום שלב לא טרח השר המיועד, או כל חבר אחר בקואליציה הנכנסת, להגדיר מה היא אותה משילות מדוברת? איך בדיוק הרחבת הסמכויות יאפשרו לשפר את מצב בטחון הפנים? מהן תוכניות המדיניות של השר לשמן הוא זקוק לאותן סמכויות חדשות? בתמצית, השר המיועד לא הציג שום תכנית עבודה, הקושרת בין הסמכויות שהוא דורש לתוצאות שהוא מבטיח.

הליך החקיקה הבהול לתיקון סמכויות השר בפקודת המשטרה, תיקון בעל השלכות נרחבות, מגלם סדרה של תקלות ציבוריות חמורות. נתחיל במהות, מדובר ביוזמה לתקן את פקודת המשטרה באופן שיגביר את השליטה הפוליטית על המשטרה. סוגית השליטה הפוליטית על המשטרה היא רגישה בכל מדינה דמוקרטית, בשל הצורך לאזן בין אחריות הממשלה מחד, לבין העצמאות הפוליטית הנדרשת למשטרה לצורך אכיפת החוק באופן ענייני ושיוויוני. אכן ישנם הסדרים שונים במדינות שונות, אך בכל הדמוקרטיות ברור שעצמאות המשטרה היא עקרון הכרחי.

הצורך בפיקוח על המשטרה אינו אמתלה להפיכתה לכלי פוליטי. ארכיון (צילום: פלאש 90)

חברות וחברי כנסת מהאופוזיציה, ארגוני חברה אזרחית ופעילות חברתיות מנהלים בשבוע האחרון קרב בלימה מול תהליך חקיקה המתנהל בחיפזון, שטחיות ורשלנות. שהרי, לא רק שלא ברורה דחיפותו של התיקון – הרי עומדת לממשלה העתידית קדנציה שלמה לקדם חקיקה משמעותית זו – גם לא מוצג בסיס עובדתי או נימוקים כדי להצדיק את השינויים המוצעים.

חשוב לא פחות, אין בחינה רצינית של חלופות, והסתייגויות העולות מגורמים שונים בחברה האזרחית, כמו גם מן המשטרה עצמה וממשרד המשפטים, אינן זוכות לתשובות ענייניות.

ההצעה העומדת על הפרק מציגה עצמה כאילו היא מתבססת על המלצות ועדת צדוק (1999), אך עושה זאת באופן סלקטיבי, תוך התעלמות מהמלצות הוועדה שנועדו לאזן בין סמכויות השר והמפכ"ל (כגון העברת התביעה המשטרתית למשרד המשפטים, העברת סמכויות מינוי קצינים בכירים למפכ"ל, וכו').

כמו כן, הסמכות אשר מוצע שתהיה לשר לקבוע מדיניות משטרתית אינה כפופה לאישור הממשלה, למרות שעשויה להיות למדיניות כזו השלכות על יחסי החוץ והבטחון של המדינה (כגון במקרה של שיטור בהר הבית).

תמוהה ומדאיגה במיוחד היא התנגדותו של השר המיועד לקבל את הצעתה של היועצת המשפטית לממשלה להחיל הסדר הדומה לזה החל על השב"כ, במטרה להגיע להסדר מאוזן. החוק קובע כי השב"כ נתון למרות הממשלה (בניגוד לשר זה או אחר), אך לצד זאת מציין החוק ש"השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". ההצעה לכלול את המשפט האחרון בחוק המוצע נדחתה על הסף בידי השר המיועד.

השר המיועד איתמר בן גביר ומפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, השבוע (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

התמונה המצטברת העולה הן ממהות ההצעות והן מהתהליך, מעוררת חשש לא רק בנוגע לשינויים אלא גם ביחס למניעים מאחוריהם, ובעיקר ממי שצפוי לקבל לידיו את הסמכויות האלה. השילוב בין אדם שאינו ראוי לשמש כשר, לבין סמכויות שבכל מקרה לא אמורות להיות לגורם פוליטי במדינה דמוקרטית, הוא סכנה ברורה.

פיקוח על המשטרה רצוי וצריך להיות, כפי שארגונים חברתיים דורשים במשך שנים, אולם פיקוח אינו אמתלה להפיכת המשטרה לכלי פוליטי. האינטרס של השר המיועד והתנהלותו רחוקים מלהפתיע, אבל ניתן היה לצפות לפחות מחלק מחברותיו וחבריו לקואליציה העתידית למלא את תפקידם כנציגי ציבור ומחוקקים, ובמקום להסתתר תחת סיסמאות של משילות, לתבוע תכנית מסודרת, דיון מעמיק, ותהליך רציני יותר של קבלת החלטות לטובת כלל אזרחי ישראל.

פרופ' רענן סוליציאנו-קינן, מרצה בבית-ספר פדרמן למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית
פרופ' גיא בן-פורת, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון