אחרי הפוסט החריף שכתב על יו"ר מפלגת 'נעם' אבי מעוז, שר החינוך לשעבר הרב שי פירון, מפרסם פוסט נוסף בו הוא מבהיר כי הדברים אינם מכוונים אישית נגד מעוז, וחושף את הקשר האישי שלו איתו.

הפוסט המלא של הרב שי פירון

רגע לפני שבת. אלה ימים קשים מנשוא עבורי. יצאתי ביומיים האחרונים מהקונכייה הפנימית שלי לפעילות למען החינוך שהוא מהות חיי. אלה לא מילים גדולות אלא האוויר שאני נושם.

אני שרוי בקונכייה של עצב וכאב כי כל מה שיש בי וכל מה שיש לי בא לי מאימא שלי. אימא, מחנכת דגולה. בימי מחלתה הראשונים, כשעוד היה אפשר, שוחחנו שיחות עומק, כאלה שאני חולם עליהם בלילה. באחת מהן אמרה לי שמפעל חיה היה "להקים חברת פרוטקציות לאנשים שאין להם פרוטקציות".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אבי מעוז: אני אוהב כל אדם שנברא בצלם (צילום: סרוגים)

כל מי שגדל בבת ים יודע שאפשר לפנות אליה בכל עניין, ילד מיוחד, משפחה שאין בה אוכל. הכל יבוצע בנחישות ומאור פנים. אימא לימדה אותי להיות ענייני. לא ראתה אף פעם צבע עור והשקפת עולם. היא מדליקה אור בכל מקום שיש בו חושך. ואימא לימדה אותי ערכו של ספר וערכה של רוח.

כשהתחלתי לשמור שבת הייתי חוזר מבית הכנסת אימא ואבא היו רואים את הסרט הערבי של יום שישי, והבהירו לי שכל אחד צריך לחיות את חייו. ואף על פי כן, בכל ערב שבת, כשהסרט היה מסתיים, היינו יושבים במטבח, ואני הייתי קורא לה את הפרשה בטעמי המקרא. ואז היא הייתה מקשה, מסבירה, מהרהרת ומערערת.

השבת, פרשת ויצא. יעקב חולם על סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. רבים נוטים לחשוב על סולם, ממש, אבל לדעתי יעקב חלם על אדם שחייו משולים לסולם. יש בו צדדים ארציים וצדדים אלוהיים. הוא כל הזמן עולה ויורד, בין שמיים לארץ. הוא שקוע בעולמות של רוח ולא מזניח את החומר; הוא שומע לקולו של האלוהים, אבל לא מתעלם מזעקת בני אדם.

אימא שלי מלמדת אותי שיש אנשים שאינם אלא מצפן. הם לא "עובדים" בזה, הם פשוט כאלה. מצפן של איזון, מתהלכים בין שמיים לארץ בטבעיות. וכל אנחת כאב שלה, היא פצע בלב שלי, וכל תזוזה שלה, היא רעידת אדמה שלי. ובתוכי, סולם של תקוות גדולות ומציאות כואבת, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בתוכי.

אז יצאתי קצת, כי החינוך קרא לי, מתוכי. כי חינוך ציבורי ממלכתי, כזה שדואג לכולם, הוא תמצית קיומנו. אני לעולם לא אראה צורך להטיח דברים באנשים פרטיים. אני מכיר אנשים מורכבים, עולים ויורדים בסולם.

חייב לשתף אתכם. כשהקמתי בית עם ברוריה, חגגנו חתונה מיוחדת. לאבא ואימא היא הייתה קצת זרה אבל הם שמחו בה בדרך שלא אשכח. שיאה היה ריקוד שלי עם אבא, כשהמונים שרים: שובו אליי ואשובה אליכם. הם התכוונו לאלוהים. אבא ואני התכוונו לשנינו. למחרת, קמנו, כזוג נשוי. הלכנו לסעוד ארוחת צהריים ראשונה אצל אבי וגלית מעוז.

אני מכיר אותם, על כל צדדיהם. אין לי עניין בהם, אני יודע להתווכח על דעות ולראות אנשים. אבל כאן הדיון הוא לא אישי. אני יודע שזה לא פופולרי, במאה ה-21 אתה או חשוך או נאור. אבל החיים מורכבים יותר. אני חולק בחריפות על חלק מדעותיו של אבי, ויש לי בלב פינה חמה על שנים שחלפו. גם אם היו מעבירים סמכויות מחוץ למשרד החינוך לאנשים שעמדותיהם קרובות לליבי, הייתי מזדעק. כי אני מאמין בערך הממלכתיות ולא בכיתתיות, מכל סוג שהוא.

חיינו הם סולם. עולים ויורדים. ואנחנו יודעים להתווכח, להחליף דעות, לחלוק, לעשות הכל כדי לשכנע שיש טעויות. וגם כשאנו שרויים בכאב אישי, אנחנו חייבים להתגייס בשירות העם והמדינה. חינוך ציבורי הוא הוא ההבטחה המעט יחידה לקיום המשותף שלנו.