איבון כבר חיה שנים רבות בשגרה מוכרת עם בעלה בעיר חיפה. מאז ההלם שקיבלה עם עלייתם לארץ מתוניס היא כבר חיה את השגרה הישראלית עם הזיכרונות היפים על חייה בתוניס ועל הפער הגדול ביניהם. 'שם' הייתה תרבות, היה מעמד, היה יחס אחר, היו בגדים, היה ים, לך לא כמו 'פה' בארץ ישראל.

השגרה של איבון מרוכזת כמעט כולה בטיפול בבעלה, מהבוקר ועד הערב, כל כולה מוקדש לטיפול בו, בבגדיו, בארוחותיו, בארגון הבית שלו. הכל נעשה כדי ירגיש טוב ויוכל למלא את תפקידיו החשובים. פעם ביום היא יוצאת מביתה וממהרת לפארק הקרוב בשליחות של עצמה.

על היציאה הזו היא לא מספרת לבעלה וגם לא על מה שהביא אותה לנהוג כך באופן קבוע. בתוך השגרה של איבון צפים ועולים מדי פעם גם זיכרונות קשים מתוניס. מהתקופה שבה שלטו בה הנאצים וגזרות חדשות על היהודים יצאו בכל יום, קשות יותר ויותר. גברים נלקחו לעבודות ולמחנות, הרעב היה כבד והרבה יהודים נרצחו.

(באדיבות הוצאת הספרים עם עובד)

המראות והזיכרונות מלווים את איבון מאז ועד היום. אף אחד ממשפחה לא חזר להיות מי שהיו לפני המלחמה. כולם נפגעו ממנה. הרבה ספרי שואה נכתבו לאורך השנים אבל מעט מאוד נכתבו על שנות השואה בצפון אפריקה. הסיפור שלהם כמעט ולא נשמע קולו.

בספר 'ללכת למקום אחר' רחל גץ-סלומון תורמת את חלקה להשמעת הקול הזה. דרך דמותה של איבון אנחנו קוראים וחווים את הימים הללו של שלטון הנאצים בתוניס ואת מה שעובר על קהילה אחת מיני רבות אחרות. חשוב כל כך שנכיר את הסיפור הזה כי גם הוא חלק מההיסטוריה שלנו, היסטוריה לא כל כך מוכרת. מעבר לחשיבות הסיפור, הספר עצמו מעניין וכתוב בצורה דינאמית, חיה מאוד, מסקרנת ומושכת. זהו רק הספר הראשון של גץ-סלומון ואני מקווה שיהיו עוד בעתיד.

ללכת למקום אחר, רחל גץ-סלומון, 224 עמ', הוצאת עם עובד.