לפני יותר משנה, שירי לב הרגישה שהסיפור שלה, הוא לא רק שלה. היא חוותה דכאון אחרי לידה, ואספה נשים נוספות שהתקופה אחרי הלידה שלהן הייתה חשוכה, כבויה, ההפך מכל מה שאפשר לדמיין.

בראיון לסרוגים, לב מספרת על שרשרת האירועים שגרמו לחוויה האישית שלה להפוך להצגה "אם כל חיה".
זה התחיל משיתוף אישי של הדיכאון שעברה בפייסבוק, ומשם למפגש מקרי עם תמר בלום, במאית תאטרון חברתי. הן הבינו שהתאטרון עשוי להיות כלי מדויק לאותן נשים שחוו דכאון ובעזרת טיפול ועיבוד כבר יצאו ממנו, כדי שהטריגרים והעיסוק בנושא לא יחזירו אותן לאותן תהומות.

תוך ימים ספורים יצאה קריאה והגיעו מאות פניות- של נשים שמחזקות, נשים שמבקשות להצטרף ונשים שאומרות- וואו, הלוואי וזה היה קורה קודם.

הן התקבצו יחד, חשפו, שיתפו, כתבו, והבור השחור הזה הפך למשהו שנמצא בקדמת הבמה, להצגה.

שירי לב (צילום: אפרת אריאל כהן)

ההצגה "אם כל חיה", עוסקת בנשים שחוות דכאון אחרי לידה, בלי לייפות כלום. הכל נמצא שם, הזוגיות שמתמוססת, הילד הבכור שלא מזהה את אמא שלו, הכדורים הפסיכיאטרים והתהום שאת לא מאמינה שאי פעם תצאי ממנה.

הטקסט נארג מהחומרים שכל אחת הביאה מעצמה, הכוריאוגרפיה מהחיבור לגוף הנשי שבוגד בנו וגם מביא חיים, הפסקול מבוסס על השירים שליוו כל אחת מהן בהתמודדות שלה עם הדיכאון.

כשהן החליטו להפוך את החומרים להצגה של ממש, הן הבינו שיצטרכו לגייס כספים ויצאו בקמפיין המונים. "כמו שתמר אומרת, זה היה מופע בפני עצמו". אומרת לב. "התמיכה שקיבלנו הייתה בלתי נתפסת, ועצם קמפיין הגיוס יצר אדוות אדירות כשלעצמו".

תמר בלום (צילום: יעקב בוטה)

תמר בלום יצאה למלאכת הכתיבה, שנרקמה בדוח שיח מתמשך עם קבוצת הנשים. "היה צמא וביקוש מטורף לדבר הזה. הכרטיסים נחטפו". כשהמנהל של בית מזיא התייעץ אם להקצות עבורן את האולם הקטן או הגדול, לא הייתה התלבטות.

אחת מכל חמש נשים בישראל מתמודדת עם דכאון אחרי לידה. ועדיין, הבושה מכרסמת.

באחת הסצנות, נראית הגיבורה (שמגולמת על ידי כל השחקניות בו זמנית), עוברת מרופא לרופא, מתחננת לאבחנה קלינית שתסביר למה היא מותשת, כאובה וחסרת כוחות.

(צילום: יעקב בוטה)

ההבנה הפתאומית שמדובר בנפש פצועה, ובכך שלדבר הזה יש שם, מביאה הקלה. ועם ההקלה, באה הבושה. בא הפחד מכדורים, מטיפול, מלקרוא לדבר בשמו ולהגיד- אני חולה. יש לי דכאון.

האולם בבית מזיא היה מלא עד אפס מקום (כולל המדרגות) בנשים. צעירות, מבוגרות, רווקות וכאלה שכבר מחתנות נכדים. וכולן הבינו.

כולן צחקו מסצנת הביקור בטיפת חלב, בה האישה ממלאת טופס פורמלי על דכאון אחרי לידה והאחות שולחת אותה לעשות הליכות ולחייך, כי היא במצב מצוין.

כולן בכו מול הריקוד בתוך הלול הריק, וכולן נעמדו במחיאות כפיים למשמע בכי התינוק שנולד בסצנת הסיום.

(צילום: יעקב בוטה)

זה כנראה הדבר החזק ביותר שעלה מההצגה הזו, אחוות נשים.

שותפות גורל חזקה מהכל סביב הקונפליקט הבלתי אפשרי של הבאת חיים לעולם לצד מצוקה קיומית נוראית.

גם מי שלא חוותה דכאון, זיהתה את עצמה באנקדוטות הקטנות, בניסיון להניק ללא הצלחה, בביקורים של החברות שלא לגמרי רואות אותך, וגם בסיר הקוסקוס המנחם שהוא לפעמים כל מה שאת צריכה.

הסצנה שמבחינתי יכלה לסיים את ההצגה, הייתה כשהשיר Alive של סיה מילא את האולם. לא היה צריך יותר כלום. חושך, וצעקה של אישה שאומרת- אני עוד כאן, אני חיה.

ההצגה הזו הייתה סוג של פיילוט, ועלתה פעמיים. היא כבר מוזמנת למקומות רבים ועתידה לרוץ שוב, אבל לעת עתה היא וודאי הביאה ריפוי להרבה נשים שהיו צריכות לדעת שהן לא לבד.