זהרה ענתבי, ממקימות תנועת "ארבע אמהות" אמרה פעם משפט מדהים: "בלי שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה זה לא היה קורה". התקשורת התגייסה לעזור לאמהות שמטרתן הייתה להוציא את צה"ל מלבנון. מתנועה קטנה ושולית, הפכה "ארבע אמהות" לתנועה שמכתיבה סדר יום, ושגרמה בסופו של דבר, לשינוי מדיניות של ממשלת ישראל.

הילדים שלנו לא בלבנון. ברוך השם הם לא בסכנת חיים מיידית, ואין מקום להשוות את מצבם של הלוחמים דאז, לילדינו כיום. מה שכן ניתן להשוות הוא הפניית תשומת הלב הציבורית לבעיה החמורה שבה נמצאים ילדינו.

הילדים שלכם מתפללים בבוקר? הילדות שלכם? התפרקות מערכת החינוך מכיתות ה' ומעלה פוגעת בילדים בהמון רמות שונות: ברמה החברתית, ברמה הלימודית וגם ברמה הדתית. הימים שלהם דומים אחד לשני: ישיבה ארוכת שעות מול מחשב. בהיה במורים במקרה הטוב, ומשחקים וגלישה למחוזות אסורים, במקרה הרע.

ההורים מותשים: חלקם נאבקים למצוא פרנסה, חלקם המשיכו בשגרת יומם השוחקת. ברגע שאין ילדים קטנים בבית, הם חזרו לעבוד. חלקם מעורבים יותר בסדר היום של הילדים, חלקם פחות. והמחשבה שיש שקט תעשייתי בבתים בישראל, הוא אשליה מסוכנת. יש גם יוזמות חיצוניות שמפעילות את הילדים אחרי הצהריים ובאויר הפתוח – הן זמינות רק למי שיש לו את הכסף הזה, וזו בעיה.

השבוע יזמתי תפילה בבית הספר של בנותי בזום, כדי לנסות לשמר מסגרת של "ציבור" דרך הזום. אסור לוותר על הביחד, אפילו אם הוא וירטואלי. אבל זה פשוט לא מספיק, זה פלסטר על פצע עמוק.

אין לנו שדרני חדשות שיילחמו עבורנו. לא מדובר בהפגנות נגד ביבי שפתחו מהדורות, לא שולחים כתבים למוקדי שידור בבתים שבהם ילדים בכיתות ו' בוהים במסך, מרכלים זה על זה בצ'ט או משחקים פורטנייט.

אי אפשר להמשיך לשתוק ולחשוב שיהיה בסדר, שבסוף ידאגו לילדים שלנו. הם לא מנוע כלכלי, הם לא משלמי מיסים. אבל אסור לשכוח אותם. צריך לפתוח את בתי הספר באזורים הירוקים. בואו נציל את השנה הזו, את הילדים שלנו.

 

חמוטל שובל, היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית, מדרשת לינדנבאום