לכבוד הרב אילעאי עופרן שלום.

קראתי את מאמרו של הרב שמואל אליהו על אודות החילון בציונות הדתית ואת תגובתך- "חמש עצות למנוע דתל"וש בציונות הדתית" וברצוני להגיב.

כקורא אובייקטיבי מן הצד אין ספק שדברי הרב שמואל אליהו משכנעים יותר, ואילו טענותיך ניתנות להפרכה בקלות, ולו רק מבחינה אינטלקטואלית, וכעת אגיב להן לפי הסדר:

1. בטענתך הראשונה כתבת: "לעולם אל תגיע למצב בו אתה רואה רבע או שליש מהבוגרים שלך ככישלון." כלומר, לטענתך עלינו להתייחס לכל בחירה חינוכית של ילדינו או תלמידינו בשוויון נפש, כאשר כל בחירה שלהם היא טובה וראויה ובעצם "כל הדרכים שוות".

טיעון זה בעייתי משתי בחינות:

ראשית מבחינה אידיאולוגית- איני מחנכת את ילדי ותלמידי למצב בו כל דרך שיבחרו היא טובה ונכונה. אני מאמינה (אף על פי שדברים מעין אלו אינם 'פוליטיקלי קורקט' בימינו) שיש דרך אחת נכונה לחיות על פיה והיא דרך התורה וכך גם אחנך את ילדי ותלמידי.

בן או תלמיד שיבחר חלילה אחרת- אמשיך לאהוב אותו בכל ליבי, ויחד עם זאת אכאב עד עומקי נשמתי, ביודעי שחייו יהיו פחות טובים, פחות מדויקים, ופחות נכונים, ממש כמו שאכאב ואצטער לו ח"ו אחד מבני יסתובב בחברה לא טובה, יתדרדר לפשע או ינהל אורח חיים שאינו מוסרי.

אם איננו מזועזעים מעזיבת דרכה של תורה בקרב חלק גדול מבנינו – ראוי לנו לבדוק את רמת החשיבות של התורה בעולמנו.

שנית מבחינה לוגית- לא יתכן להניח שהתייחסות בשוויון נפש לאורח החיים של ילדינו מפחיתה חילון. להפך. במצב של קשר בריא בין הורים לילדים, ילד רוצה להמשיך את דרכם של הוריו ולגרום להם נחת רוח ושביעות רצון.

אם נשווה בין ילד שיודע שהוריו ישמחו במידה וימשיך בדרך התורה והמצוות ויכאבו אם יבחר בדרך אחרת, לבין ילד שיודע שכל דרך בה יבחר תתקבל בשלוות נפש אצל הוריו, אין ספק כי סיכוייו של השני לבחור בדרך החילון גבוהה יותר.

2. בעניין הטיעון השני, אין חולק על כך שמדיניות חינוכית של פחד מעזיבת הדרך, ופחד בכלל, רק מזיקה, אך אין בדבריו של הרב שמואל שליט"א קריאה לחינוך מתוך חרדה, אלא להפך- קריאה לחינוך מתוך שמחה והתלהבות מהקודש, תוך ביטחון וחיות, ובמקביל קריאה לחשבון נפש דתי לאומי כללי על רמת בהירות הדרך אצלנו כציבור אל מול רוחות טשטוש הנושבות בעולם.

דווקא "ההקצה הדתית" מורידה את החילון

3. הטענה שבעבר הציבור הדתי ככלל היה פחות תורני, אין בה כדי לסתור או להחליש את טענתו של הרב שמואל. גם כיום וגם בעבר הייתה קיימת תופעת 'הדתל"שים'.

לא ערכתי מחקר בנושא אך להערכתי מאז הקמת המכינות הקדם צבאיות (והראשונה שבהן- מכינת 'בני דוד' בעלי, שבפירוש משתייכת לאגף התורני בציבור הדתי לאומי) תופעת החילון בצבא פחתה מאוד, כך שיש יסוד סביר להניח שדווקא ה"הקצנה הדתית" הכללית בציבור מורידה את שיעור החילון.

הנחה זו מתחזקת על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המראים כי בשנים האחרונות (במקביל להתחזקות הדתית המתוארת במאמרך) חלה ירידה בשיעור הדתל"שים בציבור הדתי לאומי.

4. בהערה הרביעית קראת לרב שמואל אליהו להפסיק להציג עמדה מזלזלת כלפי הבוחרים בדרך שונה וברי הפלוגתא.

האם המשפטים: " תפסיק לראות בכל מי שבוחר בדרך אחרת חלש אופי שנגרר אחרי חולשותיו… למד לפרגן לבני הפלוגתא שלך" לא מבטאים בעצמם זלזול בבני הפלוגתא? האם לסובלנות ולפלורליזם יש מקום רק לכיוון אחד?

הערת סוגריים קטנה: המושג 'בר פלוגתא' הוא מושג מעולם בית המדרש המבטא דעות שונות בתוך מגוון ה"70 פנים לתורה". איזו שייכות יש למושג זה כאשר מדובר על מי שנמצא מחוץ לבית המדרש?

שוב: בהנחה שאנו מאמינים בדרך חיים אחת של תורה מן השמיים, מי שלא מאמין בדרך זו, אינו "בר פלוגתא" אלא אח, בן וחבר, אהוב מאוד אך טועה.

5. וודאי שיש לאהוב את הבריות שלא כדי לקרבן לתורה, אך עלינו להיזהר שלא ישכח חלקו השני של המשפט.

כשחסרה ההנחה הבסיסית שיש לחנך לתורה ולכאוב את עזיבתה, מאין מגיעה הסמכות לקבוע איזו תורה היא תורה פסולה?

שנזכה להגדיל תורה ולשמוח בה, תוך אחדות, אהבת ישראל ואמונה בצדקת הדרך.