"בגיל 22, כנערה דתיה ודי המומה, עברתי חוויה קשה ופולשנית בחדר מרפאה מול חמישה גברים ונשים, שהייתה רק חלק קטן מסיוט מתמשך של עשור", כך סיפרה הסופרת ליאת רוטנר.

הסופרת המצליחה שמאחוריה רבי מכר רבים, כמו: קיץ אחד ביחד, מעורב ירושלמי, מאלאדר, תחת כנפך ועוד. החליטה לחשוף לראשונה מתוך התקופה הקשה והאפלה, שעברה בין מרפאות ובדיקות חשאיות לצד ההצלחה הנוצצת והפרסום.

בפוסט אישי וחשוף, שיתפה רוטנר: "איש לא ידע אבל מגיל 16 עד 28 חייתי בשני עולמות מקבילים. האחד הידוע הנוצץ של הכתיבה והפרסום, והשני אפל קשה ובודד שגם הוריי וחבריי לא היו שותפים לרובו..בשיאה של התקופה ההיא, כשעברתי לגור בירושלים התחלתי להרגיש מוזר בתחתית הבטן".

רוטנר הסבירה "הייתי מיומנת שכל דבר עלול להיות סיבוך של האנורקסיה שהחלה עוד מהתיכון אז התחלתי לתזז בין רופאים ומומחים, במקביל לעבודה כעורכת עיתון במקור ראשון וסופרת שדורשת מעצמה לפרסם כל שנה, מה שהתיש לא רק בגלל הלו"ז הצפוף, אלא בגלל ההסתרה, גם מהעובדים שלי אך בעיקר מהוריי וקרוביי".

לאחר עשרות בדיקות התגלה סיבוך פנימי שהצריך ניתוח, אך יחד עם הבשורה רוטנר נאלצה להתמודד גם עם יחס קשה מהצוות הרפואי "באחת הבדיקות המקדימות נכנסתי למרפאה וגיליתי שהרופאה שם עם עוד שלושה מתמחים גברים ואישה. 'הבעיה שלך נדירה לגילך, אני רוצה להראות להם', היא ציינה בחטף והורתה בטון פסקני ויבש לשכב על המיטה על ארבע.

עשיתי זאת, כאמור דתייה ונבוכה ממגע אך לא יודעת אם לגיטימי לומר "לא". שנים של אנורקסיה ורופאים פולשניים עשו ממני נערה צייתנית שלא רואה לגיטימציה לדעה של עצמה. אך זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי סוג של התקף פאניקה מאופק. צרחתי מכאב, הכאב היה זר וחד. הרופאה המומחית התעצבנה. "מה קורה פה?!"

התחלתי לבכות. היא החלה לצעוק, "את רוצה שנתקן אותך או לא?" אז עשיתי את הדבר שידעתי לעשות הכי טוב באותו עשור מתמשך, מעבר לכתיבה או עבודה: להפסיק לבכות.

צרחתי מכאב, היא הופתעה וניסתה שוב. "מה קורה פה?!" היא התעצבנה. הכאב היה נורא ופולשני וזר, התחלתי לבכות. היא החלה לצעוק, "את רוצה שנתקן אותך או לא?" אז עשיתי את הדבר שידעתי לעשות הכי טוב באותו עשור מתמשך…להפסיק לבכות. יצאתי מהמרפאה כולי בוערת פיזית, אך רגשית כרגיל קהה".

רוטנר המשיכה ושיתפה בפוסט, איך לצד כל הסבל הרפואי – היא המשיכה לעבוד בפול טיים בלי שאף אחד ידע ועוברת התמוטטות. "כשאני מגיעה לירושלים בעשר בלילה, אני מרגישה את החולשה המוכרת נוחתת כמו אבן אדירה באזור החזה….(כבר הכרתי את התחושה, שבעבר כמעט גרמה למותי תוך כדי שינה, והתנפלה עליי עוד מספר פעמים כשהייתי בשיא הצורך לתפקד כמבוגר עצמאי ללא אדם קרוב לידו: ירידת נתרן).

אני מנסה להתעלם וצועדת מהר אל הרכבת הקלה. לא עוזר. הצעדים שלי איטיים ואני כורעת על הרצפה. שיט. אני מבקשת מעוברי אורח מודאגים שיזמינו לי מונית. מה מונית? אמבולנס! הם נבהלים.

לא אמבולנס, אמבולנס יקר, אני צועקת בכעס לפני שהם מספיקים לחייג. רק זה חסר לי, עוד תשע מאות שקל למד"א, לא תודה. המונית מגיעה ואני מגיעה למיון, מחכה בעייפות את הארבע שעות עד שניגשים, אני כבר יודעת מה להגיד, עירוי נתרן בבקשה".

אני יושבת על המיטה בשקט עם המחט… וכל מה שיש לי בראש זה — שיט, שיט, אני כנראה לי אספיק לעבור על הלייאאוט עד הבוקר.

חמש שעות זה נמשך, כרגיל, ואני יושבת כל הלילה בוהה בקיר ובשקית העירוי המלאה, מחכה שתיגמר כבר. לוחצת עליה. כמה זמן מהחיים שתתה לי הבהייה בשקיות המטפטפות האלו. ואז בבוקר, לרוץ לרופא למכתב שחרור, מייקאפ בהיר מתחת לעיניים כי לא ישנתי, ולרוץ להרצאה או למערכת לתפעל את הכותבים. רגילה. מיומנת".

(צילום: גיא פריבס)

רוטנר המשיכה וסיפרה: "מנהל העיתון לא ידע מעולם, אני חושבת, שהגליונות לדפוס נשלחו אליו מבית החולים, וגם לא ידיעות אשר להם כתבתי אז עוד ספר חדש ("מאלאדר 2"). בשבילי זה היה הכרחי, להמשיך ליצור, לתפעל את עולם השגרה. לעבוד במקביל לקריסות הפיזיות והנפשיות המרובות- זה החזיק אותי בחיים…"

רוטנר מספרת שעד היום כשהיא כבר בריאה, הפחד עוד מלווה: "מאז, כל חולשה הכי קטנה, כל סחרחורת או כאב, מבהילים אותי לפעמים עד ריצה למיון. הפחד העמוק הזה, להתעלף מתישהו ועוד ברגע שבו אני לבד. גם כשעכשיו בריאה. לא עוזב..במבט לאחור לא מבינה מאיפה היה לי הכוח לעבור את כל זה שנים ועוד במקביל לכתיבת ספרים עבים על אהבה והעצמה".

"כשלי היה קשה, לא ידעתי לבקש. וכמה מוזר זה פתאום להכיל את האהבה, לעזור לאחרים שנמצאים בתהומות דרך הכתיבתרפיה והסדנאות. לקבל מכתבים מפנימיות לנוער בסיכון וממוסדות שיקומיים שספרים שלי גרמו לאנשים לצאת מהמיטה ולהתחיל לדבר, שנפגעת מינית או נגמל מסמים מחזיקים לי את היד ומספרים שזה שינה להם את החיים, שהרגישו שמישהו מבין אותם, קורא אותם. ולאפשר גם לעצמי את הדמעות, דמעות שלמדתי לעצור ולא לספר. כל כך הרבה זמן דווקא לא לספר".

=============

ליאת רוטנר כיום מתגוררת בתל אביב עם בן זוג, סופרת בעלת 22 ספרים מתוכם שבעה ספרי זהב ופלטינה, מרצה לכתיבה ספרותית לתואר לשני ומנחת סדנאות כתיבת ספרים לצד כתיבהתרפיה והעצמה בשילוב nlp ודמיון מודרך. (נמצאת בפייסבוק "ליאת רוטנר")