הערב יורד על ה 25 בנובמבר, יום המאבק הבינלאומי לאלימות נגד נשים. אי אפשר להפריז בנחיצות של הדיון בנושא, רק בחודשים האחרונים נרצחו 3 נשים על ידי בני זוגן. וכל אחת מהן היא תבנית נוף מולדת אחר: דרום, ירושלים, צעירה ומבוגרת. ענייה ועשירה. האלימות לא בררנית בקורבנות שלה.

גם גברים נרמסים תחת גלגליה בכבישים, בסמטאות אפלות, בוויכוח על חנייה ובכל זאת ראה העולם לנכון לציין יום מיוחד לאלימות נגד נשים מכיוון שהשורש שלה שונה.

היא לא מתלקחת ברגע, היא פרי תפיסה של גבר שרואה בבת זוגו שייכת לו. שלוחה חלשה שלו בעולם שניתן לפרוק עליה תסכולים וזעם. היא צומחת ועל הקנוקנות שמסתעפות ממנה גדלות רכושנות. קנאה. אובססיה. המכות הן רק אופן ביטוי אחד משלל הדרכים בהן ניתן להקטין אדם או אישה: אלימות כלכלית. אלימות מינית. השפלה. שתלטנות. אלא שלעיתים היא מתחפשת למשהו אחר: הקנאה מתחפשת לאהבה. הרכושנות לדאגה. ההשפלה לחינוך.

"אני לא אוהבת ימים מיוחדים למאבק"

אודה ולא אכחד: אני לא אוהבת ימים מיוחדים למאבק ב. מהסרטן צריך להיזהר בכל יום ויום ולא רק ביום ההתרמה, נדיבות לב וצדקה צריכות להיות לחם חוק והרגל טוב ולא רק מחווה חגיגית ביום המעשים הטובים. אבל כנראה שאין ברירה. כל עוד החברה תופסת את המאבק באלימות נגד נשים כעניין פמיניסטי לא נוכל להתקדם, לשפר.

בשנה החולפת אני משמשת דוברת "קולך". קדמו לכך 8 שנים כדוברת ואשת תוכן בצו פיוס ואולי לכן אני לא יכולה שלא להסתכל על החברה כמכלול.

"ויקרא שמם אדם". כתוב בספר בראשית, שני המינים הם בני אדם. ואם אדם חלש סובל מנחת זרועו של אדם חזק, זה עניין לארגוני נשים? אני לא מקבלת את זה. לכל גבר שנמאס לו מהנדנודים של ארגוני הנשים יש אימא ואחות או בת או בת זוג.

"הפמיניזם שלי לא מציב אותי בעבר אחד ואת הגברים בשני"

במעמד הר סיני עמדנו כולנו יחד והערבות- היא הדדית. מדוע כל הגברים בעולם ייזעקו לעזור לאישה כורעת ללדת ברחוב? אבל רובם לא יתערבו כשיראו חבלות על גופה של אישה? מדוע סבל שנגרם בתוך המשפחה הוא לא עניין לתיקון לחברה כולה? בכל הנוגע למצוות שבין אדם לחברו התורה לא מבחינה בין גברים ונשים.

אף אחד לא פטור או פטורה, אבל כשזה מגיע לנתונים הקשים – 60 פניות ביום מנשים למשטרה על אלימות – תמיד יהיה גבר יקפוץ ויגיד: אבל מה עם תלונות שווא? ירגיש צורך לעמעם את המספרים. ובכן, תלונות שווא זו עברה. אבל עצם קיומה לא משחרר איש מהמאבק באלימות בתוך המשפחה ובינתיים אלה הנשים שנרצחות. נשים, הן אמהות של גברים לעתיד.

הפמיניזם שלי לא מציב אותי בעבר אחד ואת הגברים בשני. אהבת עם ישראל שבי מציבה אותי בחזית מאבק למען החלש באשר הוא. החברה היהודית יודעת לייצר קהילה. בואו נייצר יחד קהילה שבה מכי נשים יזכו ליחס של הוקעה והרחקה. או לפחות של טיפול. כך נשמור על החברה בישראל כרקמה אנושית אחת חיה.

===============

הכותבת היא עינת ברזילי, עורכת ספרותית, מרצה ודוברת פורום "קולך", ברית נשים המחויבות להלכה, למסורת ישראל ולשוויון מגדרי.