שנים רבות אני לומד ומלמד תורה במגוון מסגרות. כתלמיד ישיבה הושפעתי רבות משיטת הלימוד הבריסקאית שלפיה ללימוד התורה יש משמעות קוסמית, שאינה תלויה ברלוונטיות של הלימוד לחיים. על פי גישה זו, יש ללמוד את כל חלקי התורה ללא תלות בשאלה אם לימוד כזה יוביל לידי מעשה. זוהי שיטה בעלת קסם רב וברק אינטלקטואלי שאיתה הזדהיתי במשך שנים רבות. לימים, התרחקתי מן הבסיס המטאפיזי של שיטה זו, הרואה בלימוד תורה סוג של פולחן דתי שמקור עוצמתו הוא דווקא בהיותו מנותק מעולם החיים.

לחכמי ספרד הייתה גישה אחרת ללימוד תורה שעניינה לימוד סוגיות התלמוד בדרך המביאה לפסיקה הלכתית מעשית. צורת לימוד זו אינה עוסקת בשאלה "מה נדרש לקיום תקין של האדם והחברה?" אלא בעיקר בשאלה "מה אומרת ההלכה?" שיטה זו מוגבלת למדי שהרי כיצד למשל יעסקו חסידי השיטה בשאלות של הגנת הסביבה? של פנסיה וביטוח בריאות? הרי המקורות לכך הם דלים ביותר.

ובכל זאת, המסורת היהודית שיצרה תרבות של לימוד החוצה מעמדות וגילאים, ובימנו גם חוצת מגדר, היא בעלת ערך רב לחיינו ויש לשמר ולפתח אותה. תרבות הלימוד היהודית מבוססת על ההנחה שעיסוק בדברי חוכמה מדורות קדומים או עכשוויים הופך אותנו לאנשים טובים יותר, חכמים יותר. זוהי תרבות של השהיה, של עצירה ומחשבה לפני פעולה ועשייה.

כדי שהתורה תוכל לתת לנו כוח וחוכמה להתמודד עם אתגרי הזמן יש לשנות את כיוון החשיבה: בניגוד לתפיסה הרואה את הלימוד כתנועה לכיוון העבר, כניסיון להבין את כוונתם ורצונם של החכמים או של התורה כדי ליישם אותם בהווה, התנועה הנפשית של הלומד צריכה להיות מן ההווה אל העבר ובחזרה להווה. במילים אחרות: מתוך האחריות שלי, הלומד, להווה, אני מבקש ללמוד את העבר, את חוכמת הדורות, כדי להפיק מתוכם תובנות חדשות לחיים.

למשל, אנו מוטרדים משאלות קיומיות בעניין הפערים הכלכליים והחברתיים, אנו עסוקים במתח שבין עבודה לבין מנוחה, בין יצירה ותחרותיות לבין קיום אנושי רוחני ופנימי, אנו שואלים כיצד לקיים מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית, או כיצד להתייחס להתפתחותיות טכנולוגיות המשנות סדרי עולם. מתוך השאלות האלה אנו ניגשים לתורה ולחז"ל ומחפשים בהם עקרונות ורעיונות שיכולים לתת מענה.

פריצת הדרך הנחוצה היא שבירת מחסום דתי. הדרך המוצעת מביאה בחשבון שאנחנו חיים בעולם שונה מעולמו של המקרא או של חז"ל ולמעשה כוללת מעין הודאה שהמסורת היהודית, כפי שהיא, לא מתאימה לתחומי חיים חשובים ומשמעותיים בימינו. אלא שבמקום לראות בזה מכשול, יש להבין שצורת לימוד חדשה זו תציל את התורה ואת לימודה.

לימוד שמנותק מן החיים הופך את הלומדים למנותקים ומנוכרים, לימוד שמחובר לחיים, שלוקח אחריות על ההווה, על המציאות, הוא לימוד המחייה את התורה ואת לומדיה. כי כך אנו ניגשים ללמוד את התורה מתוך אמונה שבידינו אוצר בלום של חכמת הדורות ומצפים למצוא בו עומק, השראה והכוונה לחיים.

==

ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל מרכז המחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. המאמר מבוסס על ספרו "בלשון בני אדם: יסודות להתחדשות יהודית שראלית", שראה אור בהוצאת כרמל ומכון הרטמן.