"אם אתה מצליח למכור אותה ב23,000 אני נותן לך 10,000". פשוט ככה הוא אמר, הגבר הגבוה לגבר השני.

שניהם אחלה גברים, למדו במוסד תורני כלשהי, אך עכשיו בעיצומו של יום הכיפורים הם דנים (בעוצמה, יש לציין) בדבר החשוב באמת; ההונדה סיוויק של מושיקו וכמה היא תמכור חרף השריטות שמרחפות מעל חישוקי המגנזיום.

ואני בתווך תוהה על חייהם הראשונים. מה היה שם שגרם להם בכלל לצאת מהמסגרת בה לא חשקו החל מהרגע הראשון. מישהו הניחם שם משל היו כד ברשות הרבים בלא שירצו? יכול להיות.

אולי הגורל, ובואו נקרא לו א-ל עליון, ברשותכם, הוא זה שהניח אותם בישיבה של מטה, עם כיפה על ראשם ואמר להם 'תלמדו גמרא!'. אז הם לא למדו, ומצאו את עצמם בפיצריה, משופשפים עלי ג'ינס.

לא שיש לנשמתי בעיה עם שיופי ג'ינס, ההיפך, השפשוף מחשל, רק שכשהם מגיעים בהתרסה לבית המדרש בעיצומו של יום המכפר, זה בא לומר משהו; שהם מאמינים בבית המדרש ובתורת משה בהחלט, לכן הם כאן היום, אך מאידך קשה עליהם הלימוד תורה בפועל. הם בטוחים כי לשבת וללמוד גמרא לא נועד בשבילם. שהם לא מסוגלים לכך, וההוכחה שלהם לעצמם היא – 'הרי היינו שם, בישיבה, ולא אהבנו ללמוד, אז חאלס!'.

בפיהם הם אומרים שללמוד תורה זה נדוש, אך מעשיהם זה, המוביל אותם הנה ביום הכיפורים – אומר קדוש. ולדידי הם בסדר, גם אם הבריזו מהסדר. כי לא היינו צריכים לחנך אותם ללמוד גמרא, היינו צריכים ללמד אותם לאהוב ללמוד גמרא.

המחנך צריך לחנך את הנער לאהוב את לימוד התורה כדי שירצה לעשות את זה גם בהמשך, כי גיאוגרפיה לא צריך להמשיך וללמוד בגיל 30, ולכן גם אם הוא ישנא אותה לא יקרה לו כלום אם הוא לא יהיה אייל פלד.

אך אם הוא ישנא את הגמרא – איבדנו את המטרה לשמה נוצרו שיעורי הגמרא; לחבר את התלמיד ללמוד התורה כך שיחזיק בו לפחות כקובע עיתים לתורה בהמשך חייו כיהודי.

איך לאהיב את לימוד הגמרא על הנער?

אז איך אפשר לאהיב את לימוד הגמרא על הנער המתבגר ובאותה נשימה לבקש ממנו להתייחס

לזה כמו מקצוע לכל דבר ולתת ציונים בדיוק כמו בגיאוגרפיה?

אז ככה: בלימוד התורה יש משהו עוצמתי שאי אפשר להתווכח עליו, אם מגישים אותו בצורה הראויה, ולא חותכים אותו לחמש יחידות, למשל. יש בו משהו שהחזיק אלפי דורות של לומדים מרצונם החופשי, ומכורח זאת אני מסיק בבטחה שזה יכול להחזיק כל נער, אחד המרבה ואחד הממעיט, ויפתח בליבו תדמית חיובית לגמרא, כמשהו שפשוט מעניין לעשות, משהו חוויתי ועוצמתי שלנשמה קשה לוותר עליו.

הדילמה

נכנסו לדילמה, מצד אחד הלימוד נעשה בבית הספר וכל הנלמד בו מתורגם אוטומטית לציון במבחן ובתעודה, ומצד שני חבל להרוס את הזמן המעולה הזה בו בין כה וכה התלמידים נמצאים בכיתה ולומדים בו גמרא, ולהפוך אותו למקצוע שאחרי שחלק ניכר מהתלמידים יעזוב את המסגרת – הוא לא יגע בו יותר.

אם לא ננצל את שעות הלימוד האלה כדי להאהיב את הגמרא על התלמידים, (ואני מתכוון לכל התלמידים לא רק לאלה שמגיל 9 חלמו על 'מרכז'), ונוותר קצת על הציון התעודתי, אז יש סיכוי שרוב התלמידים יפתחו גמרא מעצמם גם אחרי השמינית, רק בגלל שהם חוו חוויה רוחנית גדולה מאין כמותה שפשוט כיף לעשות אותה.

וכן, אולי זה נשמע זר ומופשט מידי 'חוויה רוחנית גדולה' כשאני מתאר מה מתרחש בעת לימוד גמרא למי שלא חווה זאת, אך האמינו לי שגם אני לא חששתי שדבר כזה יכול לקרות.

אך בתי המדרש והלמדנים הלומדים בהם בהתלהבות (ולא בשביל מבחן!), יעידו, וזיו פניהם הזורח אומר שיש כאן משהו באמת מענג שכל אחד יכול להגיע אליו, גם מי שלומד שעה ביום וגם מי שהחליט ללכת על כל הקופה ולהשתקע בישיבה.

אז מה יעשה המחנך ולא יחדל?

אפשר להעיף את הציונים בגמרא לכל הרוחות, זה אמנם נועז, ואולי יהיה מי שינצל את זה כדי להתבזבז בזמן השיעור, אך אם השיעור ימסר באווירה טובה והחוויה תהיה מלהיבה כמו שהיא באמת יכולה להיות, היא תשבה בקסמה את רוב התלמידים אם לא את כולם.

(אלא אם כן מדובר באמת בתלמידים עצלנים שלא נותנים צ'אנס לחוויה מלהיבה אפילו).

ואפשר גם קצת אחרת; להשאיר את הציון בגמרא על כנו, ולעשות מבחנים כמו שכתוב בספר דברי הימים לבתי הספר מדורי דורות, אך יש להפריד בין הלימוד בשביל הציון, לבין לימוד נוסף, בשעות נפרדות, בפרק אחר או אפילו במסכת אחרת, עם רב-מורה אחר, בו התלמיד יוכל ללמוד 'בשביל הכיף' בעגה התלמידית, ובשביל הנשמה ולהתחבר לתורה בשפה האמיתית.

לא ברור אם כולם ירצו להתחבר ללמוד הזה, אבל את האופציה מוכרחים לתת, כי גמרא צריכה ללוות את האדם בהמשך, ובשביל זה נועד ה'מקצוע תלמוד' בבתי הספר ובישיבות התיכוניות, לא בשביל ציון ותעודה.

רק שבטעות לא שמנו לב והפכנו את הטפל (ציון) לעיקר.

==

נדב גדליה -גלעד הוא מרצה, איש תקשורת, ומלמד תורה. המאמר פורסם ב'עולם קטן'.