אחת העבודות המרכזיות של יום הכיפורים היא הגרלת והקרבת שני השעירים. הכהן הגדול מקבל שני שעירים, שעל פי התורה שבעל פה, חייבים להיות זהים בגודל, במראה ובמחיר, כלומר כאלו שלא ניתן להבדיל ביניהם.

כדי לברור מה לעשות עם כל אחד מהם מבצעים גורל: הכהן הגדול מכניס את ידיו לתוך קלפי (זה מקור המונח) שבה שני פתקים על אחד כתוב לה' ועל אחד כתוב לעזאזל.

אחרי ההגרלה הוא מסמן את השעיר שיצא עליו הגורל לה' בכך שהוא קושר עליו בד אדום בצווארו במקום השחיטה, ואת השעיר שילך לעזאזל הוא מסמן בקשירת הבד בין קרניו.

לאחר מכן על השעיר לה' הוא מתודה על חטאותיו ועל חטאות אחיו הכהנים ושוחטו. ועל השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל הוא מתודה את כל חטאות עם ישראל.

אחרי הוידוי הוא מוסר את השעיר ביד שליח שיקח אותו לארץ גזרה, לצוק במדבר וידחוף אותו מהצוק, כך שכבר אחרי חצי מהנפילה נעשה בשרו אברים אברים. במות השעיר הנושא עליו את עוונות בני ישראל במדבר, מתכפרים עוונות בני ישראל.

אומות העולם משיבים עליהם

כבר בתלמוד (יומא סז,ב), חז"ל מביאים קושי בהבנת עבודה זו של יום הכיפורים: "ואת חקתי תשמרו דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח".

הקושי בעבודה זו של יום הכיפורים היא שיש כאן כביכול שותפות לקב"ה. יש כאן קרבן אחד לה' ולעומתו קרבן אחד לעזאזל, אותו זיהו חז"ל כשטן (או כפי שהוא מכונה בספרות הקבלה סמא"ל) והכוונה היא לכחות הרע שבעולם.

כיצד אנו מקריבים או עובדים חס ושלום את השטן? וכי שתי רשויות יש? ומה עם אמונת הייחוד? ועוד קושי הוא מכל הימים בשנה דווקא ביום הכיפורים אנו עושים מעשה שכזה שהוא על גבול העבודה הזרה?

מעיון בדברי רבותינו, נראה כי כולם מכוונים לעניין אחד, הקשר בין השעיר לבין עשו. עשו שמכונה בתורה "איש שעיר" והכוחות הרוחניים שלו המכונים בפי חז"ל "שרו של עשו" הם הכתובת של השעיר לעזאזל. חז"ל דורשים את הפסוק "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה", שהשעיר הוא עשו ועונותם = עוונות תם, עוונותיו של יעקב המכונה איש תם.

השטן – שרו של עשו – סמא"ל נחשב בתורת הסוד כאחראי על כל הדברים השלילים במציאות. כל הרוע, כל הנזק, כל החורבן קשור אליו ומתחבר אליו. לכן מקומו נמצא גם במדבר, במקום שאין חיים.

המדרש מתאר איך על אף שכל השנה השטן מקטרג על ישראל כלומר מבליט את הפגמים והצדדים השליליים שבהם, כאשר הוא מקבל את מנחתו  – השעיר – ביום הכיפורים, הוא שותק ואפילו מלמד זכות. ייתכן ועניין זה רמוז בדברי חז"ל שביום הכיפורים אין רשות לשטן לקטרג (יומא כ,א).

לא להשאיר לו זכר

הרב משה אלשיך (מחכמי צפת בתקופת האר"י), מבאר שבשעה שאדם חוטא, הוא יוצר בעולם כח שלילי שנדבק בו. וכאשר הוא מקיים מצוה הוא מוסיף לעולם כח חיובי. כאשר אדם חוטא ומביא קרבן, הוא מתוודה עליו ובכך הוא מעביר את הכח השלילי שבו אל הבהמה. יחד עם הכח השלילי הוא גם מקיים מצוות: וידוי, סמיכה, חזרה בתשובה וכו'. כך שעל הקרבן יש כח אחד שלילי וכמה וכמה כוחות חיוביים. על כן כאשר רובו טוב הוא יכול להקריב את הקרבן ולקיים בו עוד מצוות.

מהקרבן שישרף אחר כך על המזבח ישאר איזה זכר בדמות האפר שיימצא על המזבח. אבל השעיר של יום הכיפורים, שעליו מתוודים את כל עוונות רבבות אלפי עם ישראל, מכיל כוחות שליליים רבים מדי ועל כן יש להשליכו למקום אליו אין גישה, לארץ גזירה, למקום מבודד בו לא ישאר ממנו זכר. את הריכוז של כוחות הטומאה, אנו מחזירים כביכול לשטן, קח אותם אליך חזרה ושלא ישאר מהם כלום.

יוצא אם כן שעל פי הסבר זה, לא מדובר בשוחד לשטן, אלא בהוצאת כוחות הטומאה והרוע שנוצרו על ידי העבירות מעם ישראל והעברתם למקום בו לא יזיקו. בקו הזה נוקט גם המהר"ל בדרשתו לשבת שובה, הוא מסביר כי החטאים הם חיצוניים לישראל, הם לא נובעים מהפנימיות של עם ישראל, אלא מגורם חיצוני – היצר הרע, השטן.

השעיר שאנו מקריבים לה', מכפר על 'טומאת מקדש וקדשיו' כלומר על אנשים שנכנסו בטומאה אל הקודש, חטאים כאלו, שנובעים מתוספת הקדושה של עם ישראל, הם כן שייכים לעם ישראל ולכן הוא הזה ראוי להקרבה, ואת דמו אפילו מזים בתוך קודש הקדשים ועל המזבח.

לעומתו את השעיר שעליו מתוודים את חטאות כל עם ישראל, אנו אפילו לא מקריבים כקרבן. אנו מראים כי החטאים האלו אינם שייכים אלינו ועל כן לא יכנסו לבית ה'. אנו משלחים את השעיר עם כל החטאים הרחק מן היישוב, למקום בו אין חיים ומשליכים אותו אל מותו, להראות כי אין בינינו לבינו שום קשר ושייכות.

שילוח השעיר לעזאזל על פי ביאורים אלו, איננו עבודה זרה ואפילו לא קרוב לה, אלא הוא ביטוי של עם ישראל לכך שאת כוחות הרע בעולם אנו מסלקים מאיתנו ושולחים מחוץ ליישוב.

אנו מראים כי החטאים שעשינו במהלך השנה, לא נבעו מפנימיותנו אלא בשל גורמים חיצוניים. אנו נפטרים ומסלקים את החטאים מאיתנו ולא משאירים מהם אפילו זכר.

גם ביום כיפור זה, למרות שאין לנו בית מקדש ואין שעירים, אנו צריכים להתכוון בתפילתנו לעזיבת החטאים וסילוקם למקום בו לא יזכרו ולא יפקדו עוד.