לאחיי הכתומים, שלום רב

השבוע ייכנס חודש אב ועמו ימי החורבן, וכמידי שנה בשנים האחרונות יעוררו התאריכים אצל כולנו גם זיכרונות כואבים מעקירת ישובי גוש קטיף.

בינתיים, בחוץ, תמשך מן הסתם גם השבוע מחאת הדיור עם האוהלים, ההפגנות והויכוחים.

מאוד מפתה להתחשבן עכשיו עם המפגינים בשדרות רוטשילד ולערוך כל היום השוואות בין המחאה האדומה שלהם למחאה הכתומה שלנו מלפני שש שנים.

קל וגם נכון לטעון שהתקשורת לא הייתה הוגנת באופן הסיקור שלה את המאבק נגד העקירה, והיום היא מקדמת בלי בושה את מחאת הדיור. ונכון גם שיש קשר מסוים בין סוגית הדיור לנושא המדיני, ושחלק מהפתרון למצוקת הדיור הוא הפשרת ההקפאה מעבר לקו הירוק.

כי אחרי הכול, חברים כתומים, כולנו יודעים שבאמת יש משבר בתחום הדיור ושלא מדובר בהמצאה שמאלנית. המשבר הזה, וגם זה די מוסכם, קיים בכל הארץ ולא רק במה שאנחנו אוהבים לכנות "מדינת תל אביב".

גם המחאה היא כבר לא רק של צעירים מפונקים שמוכרחים לגור בשדרות רוטשילד אלא גם של צעירים חרוצים בקריית שמונה, שדרות ובאר שבע. וגם אם חלק מהמפגינים ילדותיים, חלקם שמאלנים וחלקם סתם באים בשביל החבר'ה, אי אפשר להפגין קהות חושים כלפי מחאה בהיקף כזה ולהסתפק באמירה שהפתרון היחידי הוא ביהודה ושומרון.

לא חייבים להצטרף למאהל, לא מוכרחים להזדהות עם כל משפט של דפני ליף וחבריה, אבל גם לא צריך להפעיל את האינסטינקט השבטי ולהתנגד באופן אוטומאטי לכל מחאה שמוצאה בתל אביב. כשאנשים יוצאים לרחוב כי קשה להם זה לא הזמן לנהל פנקסנות ולסגור חשבונות עם כל מי שהיה עוין כלפי המחאה הכתומה.

כשמתנהל דיון ציבורי חשוב על חברה, כלכלה, בירוקרטיה, ודיור בר השגה, אי אפשר להסתפק רק בטענות על ההקפאה ביו"ש.

דווקא בימים אלו של חודש אב שבהם נחרבו כבר כל כך הרבה בתים, זה לא הזמן להיבנות מחורבנם של אחרים.

==

המאמר פורסם במקור ראשון