הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: עמי ליבנה על "שרקייה"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום. 

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: עמי ליבנה על "שרקייה"

ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט נקרא "שרקייה", הוא צולם בשנת 2011 ורשמית יצא בשנת 2012 בפסטיבלים, לקולנועים בארץ הוא עלה בשנת 2013. הסרט מספר על כאמל, צעיר בדואי, החי עם אחיו בכפר בלתי מוכר בפזורה הבדואית שבנגב. בימים הוא עובד כמאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבע, ובערבים הוא נאבק יחד עם בני משפחתו באיום מתמיד: צו הריסה המרחף מעל ביתם וכפרם כולו. ניסיונותיו להסדיר את המצב מול הרשויות נתקלים באטימות ואדישות של הבירוקרטיה. נואש ומיואש, כאמל מחליט לנקוט צעד קיצוני: הוא מטמין מטען חבלה בתחנה שבה הוא עובד – לא כדי לפגוע, אלא כדי לגלות אותו בעצמו, להפוך לגיבור יום ולזכות בסיקור תקשורתי. באמצעות המעשה הנואש הזה הוא מקווה להשמיע את קולו, לחשוף את העוול שנעשה לו ולקהילתו, ואולי אף למנוע את חורבן כפרו.

סיימתי לימודי קולנוע בשנת 2003 במדרשה לאמנות – בית ברל, זו היתה תקופה של פריחה גדולה בקולנוע הישראלי, חלמתי לכתוב ולביים סרט.  ניסיתי לכתוב מספר תסריטים, כולם עסקו בנושאים חברתיים, אך אף אחד מהם לא הבשיל לידי תסריט גמור. הרגשתי חוסר ביטחון בכתיבה שלי והחלטתי להירשם לקורס תסריטאות בכדי לחזק את הכתיבה שלי. בלימודי התסריטאות פגשתי את גיא עפרן. תסריט הגמר שלו בקורס היה תסריט קצר המבוסס הדמות של הבדואי. בגמר הקורס פניתי אליו ואמרתי לו שאני אוהב את הרעיון שלו והצעתי שנכתוב יחד את תסריט לסרט באורך מלא.

הרעיון המקורי של הבדואי היה מבוסס על אירוע אמיתי שאירע בשנת 2008, מאבטח בדואי  שעבד באבטחה בתחבורה הציבורית, זיהה מחבל חמוש בחגורת נפץ והצליח להשתלט עליו. תוך כדי הפעולה נפצע בפיצוץ המטען, במעשה גבורה הצליח למנוע פיגוע ופגיעה המונית בנוסעים, כהוקרה על פעולתו מועצת מקרקעי ישראל העניקה לו חלקת קרקע באזור מגוריו.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

גיא ואני התחלנו לכתוב יחד, נפגשנו כמעט מידי יום לכתוב בשעות אחרי הצהרים. עשינו תחקיר מעמיק, נסענו לכפרים לא מוכרים ונפגשנו עם עשרות בדואים, שמענו סיפורים וחזינו גם בהריסות כפרים. הגשנו מספר פעמים הגשות לפיתוח אך לא קיבלנו תמיכה. החלטנו שאנחנו לא מוותרים והמשכנו לכתוב. לקח לנו כשנתיים עד שהגענו לדראפט שהרגיש לנו מהודק אמין וחזק מספיק.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

עוד בתהליך הכתיבה ניסינו לעניין מפיקים, אך התגובות היו יחסית צוננות. ברגע שהיה לנו תסריט מלא ומהודק, ששנינו האמנו בו, החלטנו להגיש לקרנות, (באותה תקופה היה ניתן להגיש גם בלי מפיק) יום אחד קיבלנו טלפון מהקרן שהתסריט עלה לשלב הפרזנטציות ואנו נדרשים להגיע עם מפיק. בשלב זה פנינו למפיקים, הראשון שחזר אלינו היה אייל שיראי שאמר שהוא אוהב את הרעיון והציע להיפגש. (זמן קצר לפני כן יצא הסרט "חופשת קיץ" של דוד וולך בהפקת אייל שיראי ושנינו אהבנו את הסרט ואת הסגנון שלו)

עשינו פרזנטציה אחת בקרן רבינוביץ' אך לא קיבלנו מהם תמיכה. בקרן הקולנוע יותר אהבו והחליטו להעניק לנו מענק הפקה לסרט דל תקציב (היה פעם מסלול כזה)

אייל שיראי חיבר לפרויקט מפיק צרפתי – אלי מאירוביץ' (ישראלי לשעבר), בהמשך, עשינו גם פיצ'ינג בפסטיבל ירושלים, זכינו בפרס מחברת ארטה והשתמשנו בו על מנת להפיק טיזר לגיוס כסף בחו"ל. הבנו שבחו"ל לא כלכך מבינים מה זה בדואים וכפרים לא מוכרים. צילמנו טיזר של 8 דק' והתקבלנו עם הפרויקט לטאלנט מרקט בפסטיבל ברלין, שם עשינו פיצ'ינג לקרנות ומפיקים מחו"ל וכך הצלחנו לגייס תמיכה מקרן צרפתית וקרן גרמנית. ועדיין הסרט היה יחסית דל תקציב עם תקציב כולל של קצת פחות ממיליון ש"ח. לפני הצילומים הצטרף מפיק ישראלי נוסף- איתי תמיר, שלמעשה הפיק את הסרט בפועל.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

תהליך הליהוק היה ארוך ומתיש, היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם בדואים אמיתיים. בעיקר מהסיבה שאני לא בדואי. בהתחלה פניתי לתיאטרון חובבים ברהט ועשיתי שם אודישנים לשחקנים המקומיים, אך אף אחד מהם לא הרגיש מתאים .המשכתי לחפש נון אקטורס- בדואים חסרי ניסיון משחק. אחד השחקנים בתיאטרון עזר לי לחפש מועמדים, אך גם הניסיון הזה לא נשא פרי, ובלחץ המפיקים החלטנו כן לנסות אודישנים לשחקנים מקצועיים. עשינו אודישנים כמעט לכל השחקנים הערבים בארץ שהיו בגיל המתאים, וכבר כמעט סגרנו עם כמה מהם, אבל הרגשתי לא שלם עם זה, והרגשתי שהסרט מאבד את האותנטיות שלו. החלטתי לחזור ולחפש בדואים שיגלמו את התפקידים הראשיים. חזרתי לשוטט בדרום – בתחנות דלק, באוניברסיטת בן גוריון ובכפרים – לפנות לאנשים, להיכנס לבתיהם ולעשות להם אודישן מצולם במקום. באחת הפעמים, כשקבעתי אודישן עם צעיר בדואי אך לא הופיע, התקשרתי אליו, הבחור התנצל שהוא עסוק, הייתי כבר די נואש ושאלתי אותו אם אולי יכול לחשוב על מישהו אחר, והוא הפנה אותו לחברו – עדנאן אבו ואדי.

יצרתי קשר עם עדנן ונפגשנו ליד צומת בית קמה, סיפרתי לו שאני עושה סרט ורוצה לעשות לו אודישן. הצעתי שניסע אליו הביתה, אבל הוא העדיף שלא, והוביל אותי למעבר תת־קרקעי מתחת לכביש, ושם צילמנו את האודישן לאור פנסי המכונית. בהתחלה לא התרשמתי ממנו במיוחד, אך כשהראתי את האודישן המצולם למפיקים הם זיהו מיד שיש באבו ואדי נוכחות יוצאת דופן. הוא הצליח לרגש, לעבור מסך ולהעביר אמת. בסוף החלטנו ללהק אותו לתפקיד הראשי. אחר כך התברר שהוא עצמו חי בכפר לא מוכר, חווה הריסות בתים של בני משפחתו, והוא אמר לי: 'שמע, זה אני. אני לא משחק כאן דמות' – וזה נתן לי תחושה חזקה של אותנטיות לסרט.

לדמות של האח ליהקתי בחור נוסף שפגשתי קודם לכן לאודישן, בשם עדנן אבו מוחרב, לתפקיד הראשי הוא פחות התאים לי אך מאחר והיה בינו לבין עדנן אבו ואדי דמיון חיצוני רב הבנתי שהם יכולים לעבוד טוב כאחים.

את דמותה של אשתו של האח- ליהקתי שחקנית מקצועית, מייסה עבד אלהדי, אז היא היתה בראשית דרכה ולמעשה היתה כמעט נון אקטורית בעצמה.

את החזרות ביצעתי בחורשה באזור להבים, ובתחנה המרכזית עצמה. היה לי חשוב שהם ירגישו הכי קרוב למה שהולך לקרות על הסט. התסריט עצמו נכתב בעברית ונתתי לשחקנים לתרגם בעצמם את התסריט למילים שלהם, עשינו גם קצת אימפרוויזציות.  ידעתי שזה יקל עליהם לשחק טקסט שהוא במילים שלהם. אני עצמי למדתי באותה תקופה ערבית והצלחתי להבין את מרבית הטקסט של הסרט. באותה תקופה יצא לאקרנים הסרט " עג'מי" ואופן המשחק שם השפיע עלי וניסיתי לעבוד בצורה דומה לאופן שהבמאים של עג'מי עבדו.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

היום הראשון לצילומים היה מלחיץ למדי- צילמנו בתחנה המרכזית של באר שבע בין כל העוברים ושבים. הרגשתי שהנוכחות של הצוות מושכת יותר מידי תשומת לב, ואנשים מסתכלים על השחקנים ועל המצלמה. נלחצתי ודרשתי מכל הצוות להתרחק כמה שיותר, המפיק, איתי תמיר, תפס אותי ואמר לי שאני חייב להירגע ולתת לצוות לעבוד. הצלם, בועז יהונתן יעקב, אמר לי "אתה רק צריך להתרכז במה שאתה רואה במוניטור כל מה שמסביב לא רלוונטי" זה היה משהו שעזר לי להירגע ובהמשך באמת הייתי יותר רגוע.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

חדר העריכה הוא שלב הרבה יותר רגוע ונעים. הרגשתי שיש חומרים טובים והיה לי קונספט לאיך שאני רוצה שהסרט יהיה ערוך. זוהר סלע, העורך, די ניפץ לי את כל הקונספט וממנו הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד על עריכה, על מה עובד ומה פחות עובד. זה היה שלב שהבנתי שאני צריך לשחרר ולתת לו לעשות את העבודה.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

ההקרנה הראשונה, הייתה בפסטיבל ברלין, כמובן שמאד התרגשתי אבל גם ידעתי שאני את שלי עשיתי והסרט רק צריך לנגן בלי תקלות. יותר חששתי מהשיחה עם הקהל ומהשאלות בנושאים פוליטיים, מנהל הקרן דאז, כתרי שחורי, תפס אותי רגע לפני ההקרנה ואמר לי "אם שואלים אותך שאלות פוליטיות תענה שאתה רק קולנוען ושאתה עושה סרטים, לא פוליטיקה".

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

הוזמנתי עם הסרט לפסטיבל ביפן, ואחרי ההקרנה צופים חשבו שמדובר בסיפור פנטזיה הם התקשו להאמין שהסרט הוא ריאליסטי ושאנשים באמת חיים ככה.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

בבסיס של הסרט זהו סיפור על אדם שמנסה לעשות מעשה ולזכות הכרה. אני חושב שזה מקביל לפעולה של במאי שעושה סרט ושואף לזכות באיזושהי הכרה.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

קשה לי לענות על זה כי מאז לא ביימתי עוד סרט. אני כן זוכר שכבמאי לא כל כך ידעתי מה קורה מצד ההפקה, אם בסצנה שכתוב שצריך ניצבים באמת יהיו ניצבים. היו דברים שלא כלכך עירבו אותי, מתוך רצון להוריד ממני דאגות, אך בסופו של דבר הייתי יותר מודאג. מאז הפכתי להיות מפיק והפקתי כמה וכמה סרטים באורך מלא ועוד כמה סרטים קצרים, עבדתי עם במאים ובמאיות שונים והפרספקטיבה שלי כיום היא שונה לגמרי. אני מאמין שהיום אהיה במאי הרבה יותר רגוע ומנוסה.