הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: גוני זיכהולץ על "אלנבי רומאנס"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: גוני זיכהולץ על "אלנבי רומאנס"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

אלנבי רומאנס הוא על שתי נשמות בודדות, ניקו בן 32 מורה לספרות שהתגרש לאחרונה, ונטע בת ה־18, נערה גוטית שחיה את חיי הלילה האפלים של תל אביב. הם נפגשים במקריות ויוצאים למסע של 10 שעות ליליות לחפש את כל מה שאיבדו בעיר ולהחזיר חזרה את האהבה והרוך לחייהם, דרך מסע לילי בעיר שהם כל כך אוהבים, דרך המקומות שעיצבו אותם, וכל זה נע על ציר היופי והזוהמה של תל אביב – חיצונית ופנימית.

והסרט נולד מהיכרות שלי עם ינאי על סט של סרט קצר בסם שפיגל שם הוא למד, ופשוט הייתה לנו כימיה מהדקה הראשונה. סיפרתי לו על רעיון שיש לי לתסריט והוא זרם איתי, גרנו גם באותו הרחוב והוא פשוט לימד אותי קולנוע וכתיבה בשנה אחת חזקה וככה נולד התסריט.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

כתבתי אותו עם ינאי כיצירה משותפת ותהליך הכתיבה משלב הרעיון עד לשלב הדראפט אותו צילמנו לקח בערך שנה.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

הסרט היה דל תקציב, ללא תמיכה ציבורית, הוצאנו מהכיס 40 אלף שקלים, גייסנו חברים ואנשי מקצוע נפלאים, שחקנים מעולים שהצטרפו לשיגעון שלנו ויצאנו בלי פחד לדרך. היינו צעירים, אמיצים וקצת טיפשים לפעמים, וזה מאוד עזר לנו לא פעם לקפוץ ראש לתוך סיטואציות לא פשוטות.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

חוויה אדירה, אני לא למדתי בימוי או תסריטאות, את הכל למדתי משותפי ינאי גוז שלימד אותי הכל על קולנוע בצורה מקומפרסת. והוא זיהה אמר לי – אתה תהיה במאי שחקנים מעולה, אני אדאג למצלמה ולקומפוזיציות אתה לשחקנים ולדרמה.

ופתאום עבדתי עם השחקנים שלי בעיקר הראשיים – הילי ילון ודני גבע, כמו שהייתי רוצה שיעבדו איתי כשחקן – אמת, לב, מסע, תקשורת ושיחות בלתי פוסקות בין שלשתינו על הדמויות והסיפור, וככה הדבר הזה נרקם לי מול העיניים וריגש אותי עד מאוד.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

בהתחלה מאוד פחדתי אבל כבר אחרי יום צילום הבנתי שיש לי את זה, ומשם זה הלך חלק ופשוט מהמם. המצאתי לעצמי שיטות איך להוביל את הצוות, להיות בתקשורת מתמדת עם כל מחלקה, ולסחוף אותם אחריי להרפתקאה החד פעמית הזאת. להיות פרטנר אמיתי עם הצוות שלך זה הדבר הקריטי והחשוב ביותר ביצירת סרט.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

מרגש מאוד מאוד, ינאי נתן שם יותר את הטון, העורכת שלנו דנה גורן הייתה רגישה להפליא ולמעט מספר ויכוחים מסע העריכה היה בית ספר עבורי. במיוחד ששיר הנושא היה של מאור כהן. אדם ששנים הערצתי בהתבגרותי, ובתל אביב הוא הפך לחבר וקולגה.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

הפרמיירה הייתה בפסטיבל חיפה 2004, זאת הייתה חוויה חוץ גופית, אולם די גדול, משפחות, חברים, שחקנים, כל הצוות, שופטי הפסטיבל ולא מעט קהל שפשוט הגיע. זה הרגע שאתה מבין שהסרט כבר לא שלך אלא של הקהל.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

יאיר רווה שהיה כתב הקולנוע של פנאי פלוס, כתב רבות וטובות על הסרט בעקבות ההקרנה בפסטיבל חיפה, השווה אותו לאבודים בטוקיו שיצא שנה לפני, והמקשר אלינו ואמר שאנחנו מטומטמים שאנחנו לא מוסיפים לו עוד 20 דקות ומפיצים אותו כפיצ׳ר מלא ולא כדרמה 50 דקות. תגובה נוספת הייתה מבן ברנר מ-hot, שראה אותו עם בת זוגו דאז, הזמרת והיוצרת איה כורם, הם אהבו אותו והוא קנה את הסרט ל-vod של hot.

שנתיים אחרי הוא גם נמכר לערוץ הישראלי של yes. וזה פתח לי את הדרך ליצירות הבאות שלי ושיותר יכירו ויסמכו עליי, גם בקרנות הקולנוע וגם ברשתות.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

את תל אביב שאני אוהב. את המהות שלי, את אהבתי לרחובות, לשיאון, לריח, לטעם ולמוזיקה של העיר שאימצה אותי אליה כשהגעתי אליה בגיל 18, נער חיפאי חולם עם עיניים גדולות ורעבות שרק רצה להגשים את עצמו.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?