"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: מתן גוגנהיים על "פרדייס קרוז"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט הראשון שלי, Paradise Cruise, נולד כמעט במקרה. הגרסה הראשונית שלו הייתה בכלל סצנת סיום של סרט הגמר לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. באותו זמן פנו אליי גורמים מחו"ל שהתעניינו בעבודות שלי ושאלו אם יש לי תסריט לפיצ'ר. לא באמת היה לי – אבל זו נראתה לי הזדמנות טובה לטעון שכן, ולהתחיל להרחיב את הסרט הקצר לכיוון של סרט באורך מלא.
בסופו של דבר אותם גורמים מחו"ל כלל לא היו מעורבים בהפקה, אבל מהרגע שנולד הדראפט הראשון – התהליך כבר יצא לדרך. זה לקח שנים, אבל התסריט ההוא, שנולד כמעט במקרה, הפך לסרט.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

אז כאמור, לקח לא מעט שנים, גם בגלגול הראשון כדראפט לתסריט גמר בתואר, אבל החלק הארי בא אחרי שהיה איזה רגע שהתסריט התקבל, או הרעיון שלו התקבל, או לטלנט קמפוס בפסטיבל ברלין, סקרינרייטר לב, הוא זכה שם גם. ווואלה, לקח שנים, נראה לי איזה שבע שנים של עבודה, כמובן לא כל יום, כי עשיתי עוד דברים בחיים, אבל באוברול זה שבע שנים של כתיבה, עד הרגע האחרון, עד האקשן, אחרי האקשן, וכזה.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

היה לי תסריט ביד, ואיך יצאתי הדרך? אז תסריט ביד היה לי באיזשהו פורמט שכל הזמן התהווה והתפתח והשתכלל. וכן, היה איזה רגע שהתקבלה החלטה שהוא מספיק ראוי או קוהרנטי, או כאיזה מסמך, אפילו לא מסמך צילומים, מסמך מחירה, מסמך גיוס תספים. ואז התחיל באמת תהליך מאוד ארוך של חיפוש מקורות מימון, במקביל להמשיך העבודה על התסריט.

היה פגישות עם שחקנים שלקחו שנים, פנטזיות שכבר התחלתי לנסות לבנות, למרות שלא ידעתי מתי אני מצלם, אם אני מצלם. והיה איזה מין כמה שנים שחשבתי שאני כבר מצלם סרט, אבל זה לקח הרבה יותר מזה. עד שהגיע איזה יום שאמרו לי, הנה זה קורה, פרה פרה פרה פרה פרה פרודקשן הופך אשכרה לפרה פרודקשן רשמי, ולא האמנתי, הרגשתי שאחרי כל השנים האלה, אם בכלל עדיין לא מוכן לצלם, מבחינת התסריטאית יש עוד מלא דברים לעשות, אבל אחרי חודש צילמתי, ואחרי חודשיים זה כבר הסתיים.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

בעצם עבדתי באופן אינטנסיבי במיוחד עם שני השחקנים הראשיים .
עם עוז זהבי זו הייתה פשוט חוויה מדהימה – תענוג אמיתי. אני הייתי אז די בוסרי, והוא הגיע עם הרבה יותר ניסיון ממני. לא פעם ולא פעמיים היו לו עצות מקצועיות, או אינטואיציות מתוך האופי שלו, שפשוט אימצתי בשמחה. הוא היה מאוד מקצועי, מאוד דלקתי, ממש "דלוק" על הסרט ועל התסריט, ונתן מעצמו מעל ומעבר – גם במצבים פיזיים לא פשוטים שהסרט דרש ממנו, שלא ראיתי שזה מזיז לו בכלל.

לצדו שיחקה וינה ג’וקנטה, שחקנית מנוסה מצרפת, שכבר היה לה רזומה של שלושים פיצ’רים  כשהכרתי אותה. העבודה איתה הייתה מורכבת יותר. קודם כול, היא לא דיברה עברית, והייתה צריכה לשחק בסרט דובר עברית בארץ זרה. הדמות שלה גם חוותה זרות וניכור, כך שבמובן מסוים החוויה האישית שלה והשחקנית והדמות נגעו זו בזו.
היה לה לא קל, וזה גם השפיע על הדינמיקה בינינו – לפעמים הרגשתי את התסכול שלה, והעבודה דרשה ממני רגישות שלא תמיד הייתה לי אז כבמאי צעיר. אבל כשהיא הייתה צריכה "להביא את זה" – היא הביאה, ובגדול. היה מדהים לראות את הריכוז, הביטחון, והנוכחות שלה מול מצלמה. במובנים רבים, אני חושב שעברתי איתה סוג של בית ספר למשחק ולבימוי גם יחד.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

אמת? בשיא הצניעות – זה הרגיש לי טבעי.
אולי היו קצת פרפרים ביום הראשון, עוד לפני שהבנתי לגמרי איך זה ירגיש להיות על הסט, אבל ברגע שהתחלנו – הכול התחבר. הרגשתי כמו דג במים.
הרגשתי שזה המקום שלי, שזה בדיוק המקום שנועדתי להיות בו, ולשם כיוונתי כל הזמן.
זה גרם לי אושר אמיתי, עמוק – מין תחושה נדירה של הלימה מלאה בין חלום למציאות.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

חוויה אמביוולנטית.
מצד אחד, החומרים באמת היו מהפנטים – מזמוריים כמעט. היה בהם משהו מאוד יפה, מאוד אסתטי, שצילם בדיוק את מה שדמיינתי, ואולי אפילו יותר.
ומצד שני, דווקא היופי הזה גם קצת הפחיד אותי. הרגשתי לפעמים שהצורה מאיימת להשתלט על הסיפור, שהאסתטיקה מושכת את העין – אבל אולי גם מסתירה משהו רגשי, גולמי, שפחדתי לאבד.

העבודה בחדר העריכה הייתה בשבילי שיעור באיזון – איך לא להתאהב מדי בתמונה, איך לדעת לוותר על רגעים יפים כדי להשאיר מקום לנשימה, לרגש, לסדק.
זה היה תהליך ארוך, לפעמים מתסכל, אבל גם מאוד מספק. אני חושב ששם, בחדר העריכה, הבנתי לראשונה באמת על מה הסרט שלי – לא רק מה הוא מספר, אלא מה הוא מרגיש.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

אני חושב שהפעם הראשונה שהסרט הוא קרן בפני קהל ממשי, זה היה בהקרנות של האקדמיה, אם אני לא טועה, לא זוכר איזה שנה. אולם מפוצץ, ספציפית מעמד האקדמיה הוא גם מעמד מורכב, זה אנשים מבית, אנשים שראו הרבה מאוד סרטים ישראלים, שיש להם דעה.

זה היה מאוד מרגש, זה היה מבהיל, הרגשתי שהסאונד קצת חזק מדי, יש לי איזו צריבה של זיכרון שהסאונד היה מאוד מאוד בווליום שאולי היה קצת קשוח, אבל זה היה מדהים, לראות את הקהל, לראות את הסרט, לראות כל הסיטואציה, זה קשה לתאר את החוויה, לא יודע אם לידה זו המילה, אבל זה משהו שבראת, שפתאום קוראים אור וגידים ואנשים רואים את זה, זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, או אפילו לתרגם אותו לתחושות ברורות, זה חוויה מאוד מאוד אינטנסיבית.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

אני חושב שהתגובה הכי הפתיעה אותי זה שהייתי בפסטיבל בברזיל והייתה שם מישהי מקומית שראתה את הסרט שהיא בכלל לא דוברת לא אנגלית, לא עברית כך שוורבלית אני לא חושב שהיא הבינה את הסרט זאת אומרת היא לא יכולה לקרוא תרגום והיא אמרה לי שהסרט מדהים ושהוא נגע בה ושיש בו איזה משהו, איזה אמת שמדברת אליה אני לא ידעתי איך לפרש את זה אבל אימצתי את הפרגון הזה בשתי ידיים זה היה נשמע מאוד מאוד כנה אני מניח שהיא הבינה חלק מהדברים אולי גם הסבירו לה אבל היא מאוד מאוד הייתה נרגשת לדבר על הסרט בקצת האנגלית שהייתי אפילו נבוך היא כל כך עפה על הסרט פשוט שתקתי וספגתי ונהנתי מזה.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

חווה אישית שניסיתי להעביר את הסרט. הסרט שנעשה לפני מאה שנה, או בצורה יותר מדויקת, משנת 2010, אחרי 15 שנה בערך. היה לי מאוד ברור בזמנו מה רציתי להעביר, שזה בעצם תחושות וחוויות ורגשות שסחבתי איתי מהשרות הצבאי. היה לי גם כמה אג'נדות אידיאולוגיות שניסיתי להעביר, כמו תפיסה שלי לגבי מה זה זיכרון, מה זה זיכרון קולקטיבי, מה זה זיכרון קולקטיבי במדינה עם ציון קצת מיליטנטי, איך הם מתייחסים לזה, איך להתייחס לזה, איפה זה מוצא אותי בחיים, איזה שאלות שהעסיקו אותי, ובעצם הם לב ליבו של הסיפור.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

איך הסרט הראשון הזה שינה אותי כבמאי? זה נורא פשוט. הוא הפך אותי לבמאי. זה נראה לי מה שקרה.