האדישות של הציבור החרדי כלפי יום ירושלים מעוררת תמיהה. זה פשוט לא ייאמן, איך ציבור כל כך גדול של אנשים מאמינים, שומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה, המכירים את התלמוד והפוסקים, מתעלם באדישות מופגנת מהיום הגדול של התגשמות דברי הנביא בחזרת העיר ירושלים לריבונותו של עם ישראל.

במשך אלפיים שנה חיכינו ליום בו תתגשם הנבואה "כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ", והנה דווקא כשברוך ה' זכינו לכך, ציבור שלם פשוט עובר על כך לסדר היום.

ולא רק זאת, במשך כל הדורות נהג עם ישראל להודות ולהלל את הקב"ה בשעה שניצל מסכנת מוות. חג זה היה פרטי עבור אותם בני קהילה וכונה בשם "פורים דמרוקו" או "פורים דפרנקפורט" וכו', כשבאותה קהילה היו מודים לקב"ה בהלל שלם ובסעודות מצווה על הצלתם ממוות לחיים.

במסכת מגילה שואלת הגמרא מדוע לא אומרים הלל בפורים: "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן?" ועל כך נותנים האמוראים שתי תשובות: "לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ" ותשובה שנייה "רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא" (קריאת המגילה היא ההלל).

ממוות לחיים כפשוטו

כדי להבין עד כמה מדינת ישראל הייתה נתונה בסכנה קיומית ערב מלחמת ששת הימים, צריך להזכיר למי ששכח וללמד את מי שאינו יודע, כי עיתוני העולם נשמעו הערכות כי מרגע הישמע הפקודה, המצרים יגיעו בתוך 24 שעות לתל אביב והסורים לחיפה. תחושת ההשמדה האפשרית הייתה כל כך מוחשית עד שנציגים ישראלים פנו לגורמים באירופה, כדי שאלה יהיו מוכנים לקלוט 100,000 ילדים כדי להציל את שארית הפליטה מהרצח שהערבים יבצעו כאן. ה'חברה קדישא' בתל אביב קיבלה הוראה להפוך את פארק הירקון לבית קברות ולחפור בו 20,000 קברים רק עבור הרוגי הגל הראשון של המלחמה בתל אביב.

אך בחסדי ה', ועלי ידי חיילי צבא ההגנה לישראל שליחיו, הפך לנו הקב"ה את הימים האלה ממוות לחיים ומאסון לניצחון גדול. לא רק שהסרנו את סכנת ההשמדה מעל מדינת ישראל אלא שקיימנו את הבטחת התורה "כי ירחיב ה' את גבולך", חיילנו שחררו את שטחי ארץ ישראל מרמת הגולן בצפון ועד לתעלת סואץ בדרום, וכמובן גולת הכותרת היא גאולת ארץ התנ"ך – יהודה ושומרון – וכיבוש ירושלים ומקום המקדש.

לפי הגמרא שהבאנו, חובה עלינו להודות ולהלל את הקב"ה על הנס בהצלתנו. הנס נעשה בארץ ישראל, והרבנות לא חיברה מגילה כתחליף, ולכן מדין פשוט וברור אסור לומר בו תחנון וחובה על כל אחד ואחד להודות לקב"ה באמירת הלל שלם, ממש כמו בחג הפסח או בחג החנוכה בו אומרים שמונה ימים הלל שלם בברכה.

כל יהודי חרדי שבא להתפלל בכותל המערבי, בציון רחל אימנו בבית לחם, במערת המכפלה בחברון או בקבר יוסף בשכם, כל חרדי שגר בביתר עילית או במודיעין עילית חייב להודות לקב"ה על הניצחון והתשועה הגדולה שעשה לנו. צריך להיות איש אטום או רשע, כדי להישאר אדיש ביום נסי שכזה.