אני מת שמישהו כבר יבוא ויגיד לי שאני טועה, שקו החשיבה הזה הוא אבסורד לא הגיוני. על מה אני מדבר? על הסף, על התנאי יציאה לדייט על המצב הנפשי שהאדם אמור להיות בו או אולי שלא אני כבר לא יודע.

אני מסתכל מסביב ואני רואה מלא זוגות עצובים ניכר על פניהם שיותר ממה שהם רצו לאהוב ולגדול הם רצו להתחתן מכל מיני סיבות,לאו בהכרח נכונות  – הורים, משפחה, חברים ,לחץ דתי, גופני. ואני רואה שאהבה אצלם מזמן כבר מתה.

ויש עדיין כאלו שמקשיבים לה, זה כולל נראה לי גם את אנשי הרווקות "המאוחרת" כאלו שעדיין לא וויתרו על אהבה טובה, מגדילה, מאושרת, שמחה, אוהבת אנשים כאלו שיותר ממה שהם רוצים להתחתן, הם רוצים למצוא אהבה אצלם אהבה עדיין לא נכחדה היא עדיין פועמת מסרבת למות ולהיכנע.

סף הכניסה לדעתי הוא שלווה פנימית, שקט נפשי, למצוא את המקום שלך בתוך השטף הכללי נכון , זה בא והולך וזה לא נשאר אבל יש לפעמים רגעי חסד שהבורא נותן מתנה לנבראיו, השלמה עם המקום שלך בתוך ההויה, שקט פנימי ביטחון פנימי עמוק הארה של הנשמה ואפשר עם עבודה להגיע לזה בכוחות עצמך.

אתם בטח שואלים, למה? אז התשובה מאוד פשוטה ואת האמת שהיא מתחלקת לשתיים אחד- כי רק כאשר אתה במקום כזה אפשר לדבר איתך, אתה יודע מי אתה , אתה יכול לחדד את האדם שמולך, אתה יכול להגדיל אותו,לאתגר אותו מחשבתית לגדול איתו,כי אחרת, במקום להיות עץ שפורח, אתה עלה נידף ברוח שנע ממקום למקום.

והסיבה השניה, יותר בשבילך מאשר בשבילה. רק כאשר אתה בנחת, אתה יכול לעבור בין מצב למצב- בין רווקות לנישואין, להגיע להבנות מה טוב בשבילך, לבחור בחירה נכונה ושלמה לשמוח באהבה ולא בחתונה.

אני מת שמישהו יבוא ויגיד לי שאני טועה.