מחבר: אור יזרעאלי

אם יש שקר שאוהבים לטפח זה שספורט מקרב בין אנשים. זה לא בדיוק שקר, בטח לא שקר רע ואכזר אבל זו התעלמות מהמציאות בשילוב טיפוח תקוות ששוב ושוב מתרסקות מול סלע המציאות. הספורט בעולם המטשטש זהויות דווקא עוזר לחיזוק ושימור זהות ייחודית, מובחנת ולעתים מתבדלת

הבג"צ שהוגש כנגד ריקוד הדגלים המסורתי, אותה צעדה המתרחשת ברחובות ירושלים אל עבר הכותל, חושף את שיטת העבודה אצל חלק מעמותות השמאל. אבל מסתבר שהציבור בישראל לא קונה את התרמית הזאת. לא בגלל שהוא אלים ומושפע מהכיבוש כפי שאתם טופלים עליו, אלא משום שהוא לא קונה את השקרים הקטנים האלו שמחביאים מאחוריהם קידום אג'נדות המנוגדות אליו.

בנט צריך להכריע האם הוא יכול להשתמש בשיטת המקל בידיעה שהוא מוכן ללכת עד הסוף, או שתחושת האחריות שוב תשחק לידיו של נתניהו. כאן הציונות הדתית תתבשל שוב בשאלה מה עדיף, והאם תחושת האחריות תגבר על הצורך להיות משמעותית יותר במגרש הפוליטי העכשווי

נכון שיש ביקורת על המהפכה החוקתית של אהרון ברק, אגב גם בין כתלי בית המשפט. ויש מה לשנות במערכת המשפט הישראלית, אך נראה שהדרך אותה מתווים מספר חברי כנסת מהימין מוציאה את כל הבלמים מול הרשות השופטת של ישראל

כשהצפירה בוקעת ברעידתה הצורמת אני חוזר להיות ילד. עומד מביט לכל הכיוונים. לא יודע לאן אני אמור להסתכל. אור יזרעאלי בשיר קצר על מחשבות של מבוגר על הצפירה

המפסידים בבחירות 2015 הם כולנו. לא, לא המפלגה שדווקא זכתה בהצלחה אלקטורלית לא רעה, כולנו- כל העם היושב בציון. הטינה, האיבה, השנאה והמשטמה שהלעיטו אותנו במהלך חודשי הקמפיין

הסימן הכי מובהק שאורי אורבך הצליח בגדול בדרך אותה התחיל בשבילי הכתיבה והעיתונות, בתכנית המילה האחרונה שיצרה שיח חדש ובמיצוב הדתיים בתקשורת, זו הלוויה שהייתה ביום פטירתו

אני הולך הפעם להצביע לרשימה המשותפת. גם אחדות, גם ייצוג לנשים ומזרחים. אגב. אני גם מסיר את מועמדותי לפרס ישראל, לא קונה תוצרת התנחלויות ועוזב לברלין. נראה אתכם מסתדרים בלעדיי?

הבחירות הן בין מי שנמאס לו מביבי, לבין מי שמזלזל ביכולות של ציפי ובוז'י, ובין מי שחושב שסך הכל טוב על אף הבעיות, לבין מי שחושב שסך הכל רע על אף שיש מספר דברים טובים.

כדאי שנדע שלא הסונים ולא השיעים, לא האירופאים ולא האמריקאים וכן גם לא היפנים יעשו את העבודה. כי העולם פעם אחר פעם מראה שהוא בנוי מאינטרסים ועדיין שנאת יהודים מצויה אצלו בשפע. גם אם בעיתון "הארץ" מפמפמים שזאת פראנויה

אפשר לראות את ביבי מפלס את דרכו לשורה הראשונה בקרב מנהיגי העולם בשני אופנים. הראשון שניתן לו ביטוי בעיתון הארץ למשל על ידי יוסי ורטר כ"לירן חולצה אפורה", ישראלי שנדחף לכל מצלמה מזדמנת כדי להכריז גם אני הייתי פה

לאדם יש שורשים ובעולם יש המשכיות, כך שגדיעה אלימה של המציאות מפרה איזון מסוים ויוצרת ריאקציה לכיוון השני שלא עושה טוב לשני הצדדים. אור יזרעאלי מהלך בין רפורמות למהפכות.

הקרב עכשיו הוא על המסכנות. מי שיצטייר מסכן ונרדף יותר יזכה לקרדיט רב. כך קרה עם 17 המנדטים להם זכתה ש"ס כשדרעי הצטייר כנרדף על ידי הפרקליטות ובתי המשפט. כך נראה גם מכתב ההתפטרות שלו המציג אותו כנרדף בתקשורת החילונית על ידי ישי וחבר מדליפיו

יש זרמים שונים בציונות הדתית ומעגליה הקרובים, לכן ראוי לפצל לפצלים את הכוח הפוליטי שיכול לבוא לידי ביטוי. חרד"לים ופדלחושויות, מרכז והר המור, אשכנזים וספרדים. אור יזרעאלי בטור ציני

מהמחנה של היורדים לברלין יצאו אלו המצדדים בכך ששמיעת ווגנר בבמות ארצנו הינה לגיטימית לגמרי ומאידך כל תליית דגל על האוטו מזכיר להם מצעדים של התנועה הנאצית

מעבר לכישורי הלחימה וההנהגה המצוינים של הויקינגים ההונים והמונגולים, האכזריות היוותה חלק מהאסטרטגיה המלחמתית. כך בעיר מוסול- על פי הדיווחים- כאשר הגיעו לוחמי דאע"ש נמלטו כחמש מאות אלף איש מהעיר. ובעיר תכרית שנכבשה יום אחר כך, נראו שתי חטיבות של צבא עירק נוטשות את העמדות כשהן נותנות ללוחמי דאע"ש את העיר כמעט ללא קרב. וכמו בהיסטוריה הוויקינגית- מונגולית, גם פה אימת האכזריות הבריחה לוחמים ואזרחים

במשך יותר משנה סיכם לנו אור יזרעאלי את אירועי השבוע ב'קצרים לסופ"ש' והוסיף קצת מחשבות משלו. השבוע הוא מודיע על הפסקה ומקווה שהטור האחרון שלו בכלל לא יפורסם.

פעם כשאסון לאומי היה פוקד את המדינה, כולנו התקבצנו ביחד סביב החרדה לשלום חטופים. היום לאחר מסע דה- לגיטימציה מתמשך והרסני, הדם כבר לא אותו דם. המתנחל אשם בכל, הוא גונב את הכסף במדינה, דמעותיו הם דמעות תנין, דאגתו היא מהפה ולחוץ, הוא מוכן להקריב את ילדיו ולא ער לסכסוך. השמאל השתגע

השאלה העקרונית בלימודי אבולוציה היא האם התיאוריה של התפתחות החיים מעידה על התנהלות אגבית הנובעת מהתפתחויות אקראיות, או שיש ריבון, בורא לעולם. האם העולם מנוהל או מתנהל