בפרשת מסעי מונה התורה בהרחבה, מסע אחר מסע, 22 תחנות של בני ישראל בדרכם לארץ. ומפורסמת השאלה מה הצורך בכתיבת מסעות אלו. ענה על כך מורינו הר"א ליכטנשטיין הכ"מ:

"כשנוסעים למקום מסויים או למטרה מסוימת, היעד הוא החשוב. מבחינת הנוסע אין צורך בכל תחנות הביניים, וברור שאם נתקעים בדרך – אין משמעות לכל הנסיעה. לא כך במסע במדבר. כאשר בני ישראל נוסעים במדבר, לא משנה להם רק המטרה – ההגעה לארץ ישראל – אלא גם הדרך. ההליכה בציוויו של ה' בעמוד אש וענן היא מטרה בפני עצמה, ובעלת חשיבות עצמית. אילו היה מדובר בנסיעה לארץ ישראל לצורך עסקים, אזי לא הייתה משמעות למי שנתקע ברימון-פרץ, וטוב היה לו להישאר במצרים. אולם כאשר הנסיעה היא לאור ציוויו של הקב"ה – עדיף לאדם לנסוע ולהגיע עד לרימון פרץ מאשר לא לנסוע כלל. הנסיעה עצמה – כל רגע ורגע ממנה – משמעותי ותורם".

חשיבות הדרך. אם נסתכל על המטרה, הרי חייך הגשימו מטרות רבות וחשובות, בתחומים שהם מרכז הציונות הדתית, ומשפיעים ישירות על העם כולו: ישיבה מפוארת שאלפי תלמידיה מעצבים ברוח רבם את הווי חיי העם בארצו. יצירת הוויה של תורה לשמה ברוח בריסק בקרב הציונות הדתית. הנחלת שילוב תורות הרוח הזרות והמדעים במקומם הראוי כמשלימי רוח התורה. יצירת תורה הגותית שלימה המלווה את האדם הציוני דתי מערש לימודים, דרך העמקותה בתורה, שילובה עם הצבא, ובהמשך בבחירת תחום לימודים ומקצוע, ובהקמת משפחה.

אבל אלו המטרות, ואתה לימדתנו שיש חשיבות גם לדרך. ואיזו דרך! כחתן הגרי"ד סולוביצ'יק ובחיר תלמידיו המובהקים, מתבקש היה שתמשיך את דרכו בראשות הישיבה, ואולי גם בהנהגת יהדות אמריקה. אבל בחרת להשאיר את כל אלו מאחור, ולעלות לארץ. אי אפשר להבין את ההחלטה להגיע למקום שהיה אז שממה רוחנית, אלא נבין שעבורך "עדיף לאדם לנסוע ולהגיע עד לרימון פרץ מאשר לא לנסוע כלל". חיפשת את עמוד האש והענן בדורנו שלנו, ומצאת אותם מורים לך את הדרך מהגלות לגבעות גוש-עציון. "כאשר הנסיעה היא לאור ציוויו של הקב"ה – כל רגע ורגע ממנה משמעותי ותורם". וכך, רגע ועוד רגע הצטרפו לעשרות שנים, תלמיד ועוד תלמיד הצטרפו לאלפים.

את השאלה ההלכתית האחרונה שאלתיך לפני כשנתיים, בימי בין המצרים. ערכתי חופה לזוג בימים בהם הספרדים אינם נוהגים מנהגי אבילות (ולכן יכולים להתחתן), והאשכנזים נוהגים אפילו שלא להתגלח. השאלה היתה האם עלי, כעורך החופה, להתגלח באותו יום. ידעתי שמבחינה הלכתית מותר להתגלח, אולם בכל זאת תהיתי כיצד עדיף לנהוג: אם לא אתגלח, אני עלול לפגוע בחתן ובכלה, ואם אתגלח, איך אשא פני בקרב אנשי קהילתי, כשיראו שרבם (שרק לאחרונה גילח את זקנו העבות) מתגלח בימי בין המצרים?

ענית כרגיל בסבלנות ובמאור פנים, אמרת שמבחינה הלכתית מותר להתגלח, ואף הוספת ראיה לדבר. עוד ידעת לשאול על מנהגם של חברי הקיבוץ הדתי בגילוח בימי בין המצרים. לשאלה כיצד כדאי לנהוג, לא נתת תשובה חד משמעית, אלא השאת שתי עצות. האחת: כדאי שאשאל טוב את עצמי, האם מפריע לי בקרב בני קהילתי הבעיה החינוכית, או שמא סתם לא נעים לי. ועוד עצה השאת: אולי כדאי לשאול את החתן והכלה אם בכלל משנה להם איך הרב מגיע. מצוייד בעצות, שוחחתי עם החתן, עם הכלה ועם עצמי. לחתונה הגעתי עם זיפים של ימי בין המצרים, ובתחילת החופה הסברתי מדוע אני עם זיפים ואת חשיבות זכירת ירושלים. והוספתי לספר על שיחתי עם הרב שלי. גם כאן למדתי שפסק ההלכה חשוב, אבל כל-כך חשובה גם הדרך אליו.

חשיבות הדרך. אני מדפדף בדפי סיכומי ה"שיעור הכללי" שלי משנה א', לפני חצי יובל שנים. בכל יום ג' לאחר מנחה המערכת מבשרת על "שיעור כללי", אותו מעבירים לסירוגין אתה ושותפך לדרך, הרב עמיטל זצ"ל. אולם המערכת אינה מגלה שלתלמיד מתחיל, הבנת השיעור הכללי שלך אינה פשוטה כלל. השיעור אמנם מסודר בסדר מופתי ומדהים, שגם חקירה עמוקה וממושכת לא תוכל להסיטו מהסדר שטבוע בו לעומקו, אולם השפה קשה, המושגים חמקמקים, והאורך. הו האורך. הסוגיה לא תתאים את עצמה למשך השיעור, אלא השיעור יסרוק את כל הנושא, ויארך כמה שיארך.

כך דפי סיכומי השיעורים שלי: שיעורי הרב עמיטל מלאים כולם, מתחילתם עד סופם. אולם סיכומי שיעורי הרב ליכטנשטיין, תחילה קצרים ומקוטעים, וככל שאני מדפדף, וככל ששיעור א' חולף – הולכים הסיכומים ומתארכים. בשיעוריך לא ויתרת כמלוא הנימה, ולא הורדת אלינו את תורתך. היה עלינו ללמוד לעלות אל הר ה', כשאתה מהווה עבורנו עמוד אש וענן. וגם אם בסוף אלול של שנה א' עדיין לא הגענו אל הארץ המובטחת, שוב נוכחנו כי "עדיף לאדם לנסוע ולהגיע עד לרימון פרץ, מאשר לא לנסוע כלל".

==

הרב בנימין הולצמן הוא בוגר ישיבת הר עציון, רב קיבוץ מעלה גלבוע וחבר רבני בית הלל.