מליאת הכנסת קיימה ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, במלאת תשע עשרה שנים להירצחו, במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס, ומשפחת רבין.

יו"ר הכנסת יולי יואל אדלשטיין פתח את הישיבה בדקת דומיה ולאחר מיכן נשא דברים: "בשנים הבאות, מוטל יהיה עלינו לעצב את תודעת הדור הזה, ולהטמיע את משמעות הרצח ולקחיו, לא מתוך אותה התקוטטות מגזרית ופוליטית שאפיינה את השנים הראשונות, אלא מתוך ראיה מפוכחת וכלל-ישראלית.

השיח שהכרנו כאן לאחר הרצח היה תוצר לוואי של אוירה טעונה עד להתפקע, שבה חיפשו רבים אחר אשמה קולקטיבית או אחר מקורות השראה ו"הסתה", גם אם לא היה כל קשר בינם לבין הרוצח. אווירת ציד המכשפות וסתימת הפיות, עבדה גם כבומרנג, ולא אחת היה נדמה שמי שפסל-במומו פסל, ובעצמו הגיע לכדי השתקה והסתה כנגד ציבור רחב וחשוב, שבנוסף לכך שהיה מזועזע עד עמקי נשמתו מהמעשה הקיצוני, חש עצמו זמן רב כמי שכפאו שד, לאחר שהועמד כולו אל עמוד הקלון.

בשנים האחרונות חיינו בתחושה שהאווירה הציבורית השתנתה לטובה, ושהצלחנו להתמקד בשיח אמיתי על משמעותה של מחלוקת פוליטית, על מהותו של שלטון דמוקרטי ועל גבולות המחאה. אך לצערי אירועי השבועות האחרונים הוכיחו אחרת. הם הוכיחו כי ב-19 השנים בהן חינכנו והטפנו לסובלנות ולכיבוד דעתו ותפישתו של האחר- לא למדנו. ואנו חיים באווירה מתמדת של הסתה ושל פגיעה בנפש. משכך, לצערי אני לא היחיד שחש שהפשע האידאולוגי או פשע השנאה הבא הוא רק עניין של זמן. אני אומר את הדברים בלב כבד – מהול בתקווה עזה שהם אינם נכונים.

רבין שילם בחייו על דרכו ותפיסתו. סוגיה זו דורשת התמודדות כנה ובירור נוקב, ערכי וחינוכי, כיצד מעז מאן-דהוא לדרדר ויכוח אידיאולוגי עד כדי רצח מנהיגו. גם היום, יש מקום לקיים דיון על עמדתו ועל תפישתו המדינית של רבין. אולם, פחות ראוי בעיניי, להפוך את יום הזיכרון לבמה לקידום דרך פוליטית, ובוודאי לא להתנגחות, להדרה או לניכור של ציבור או של תפיסה שונה.

יום הזיכרון לרצח הוא הזדמנות לברר, כיצד נמנעים מטשטוש גבולות בין מחלוקת לגיטימית לבין מאבק דמים אלים. באותה נשימה עלינו לשוב להדגיש, כי הרצח הנורא איננו מחייב בדיעבד את מי שחלקו על דרכו של רבין – לאמץ דרך זרה להם מכל וכל.

יש הסבורים בטעות, כי במקומותינו קשה לקיים מחלוקת פוליטית בסוגיות שהן בנפשנו, ובה בעת גם לשמור על גבולות גזרה ברורים; שבלתי אפשרי לכבד את פועלו המפואר של רבין בצה"ל ובשירות המדינה ולהרכין ראש על אובדנו – ועדיין לחשוב שהדרך המדינית שצעד בה בשנים האחרונות הייתה שגויה.

רק במשטר טוטליטרי מהסוג שאני גדלתי בו, או כמו בזה שתיאר אורוול ב בספרו "1984", השלטון גם מכתיב לאזרח כיצד ומה לחשוב. ואנחנו? האם אנו מסוגלים לשמר את הלכידות האזרחית גם בנסיבות של ויכוח נוקב עד תהום? אני סבור, שהדבר הכרחי ואפשרי!"

ריבלין: טראומה שהיא אירוע מכונן

קודם לכן בטקס בהר הרצל, אמר נשיא המדינה ראובן ריבלין: "ימים ספורים טרם הירצחו בידי אותו בן עוולה, באוקטובר 1995, נשא יצחק רבין דברים בחגיגות שלשת אלפים שנים לירושלים, שנערכו בוושינגטון. הוא פנה לאזרחי ישראל ולעולם כולו כשהוא בוטח וגא, וכך אמר: "ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו, של העם היהודי. היא החלום- להגיע. אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל." כך אמר.

דווקא עכשיו, דווקא היום, נחקוק על לוח ליבנו את דבריו אלה של יצחק. אנו עומדים היום, מעל חלקת הקבר, בה טמונים, לאה ויצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, שנרצח בידי מתנקש יהודי. תשע עשרה שנים כבר חלפו, מאז הונפה המאכלת שנית, על יצחק, שנעקד על גבי מזבחה המשוקץ של האלימות הפוליטית. כל מי שכבר היה מבוגר מספיק כדי לעמוד על דעתו, ברביעי בנובמבר 1995, איננו יכול לשכוח, את התחושות הקשות שאפפו את אותו הלילה נורא. רבים מבני הדור שלי, מבני הדור של ילדיי, בני כל המעמדות מימין ומשמאל, חובשי כיפות ושאינם, חוו זאת כטראומה אישית. טראומה, שעוצמת התגובה הרגשית אליה, מעצבת אותה, עבורנו, כאירוע מכונן."